fbpx

יש רגעים שנגמרות המילים

"לוקחים לנו את התינוק!" יבב בבכי גבר מעברו השני של הקו.

היום שלי עוד לא ממש התחיל, השעה היתה עדיין מוקדמת בבוקר, ולקח לי כמה שניות להתעשת.
"בת הזוג שלי ילדה לפני כמה ימים, היום אנחנו אמורים להשתחרר מבית החולים יחד עם התינוק שלנו , אתמול בלילה הגיע צו מהרווחה ישר לבי"ח, לפיו אין לנו אפשרות לקחת אותו ובודקים אופציה של משפחת אומנה עבורו" הסביר.
"את יכולה להבין את הכאב וההלם? איך יוצאים מבי"ח בלי תינוק? איך משאירים אותו שם ומוסרים אותו למשפחה זרה? ולמה זה מגיע לנו בכלל"?

בדיוק על השאלה הזו התעכבתי איתו- למה?
"היו אירועי אלימות? תיקים פליליים? הזנחה? סמים? משהו?" שאלתי
"סכסוך משפחתי ? סכסוכי שכנים?"
והוא בביטחון השיב- "כלום! אולי קצת לאמא של בת הזוג שלי יש עניין עם הרווחה,
אצלנו הכל בסדר. את יודעת, לפעמים בקשר קצת רבים, אולי השכנים הרעים שלנו שתמיד מחפשים אותנו, אמרו משהו למשטרה".

הביטחון שלו, שזור בכאב ובבכי גרמו לי לשנות את כל הלו"ז של הבוקר ולבדוק את הנושא.
מנגד, שנים של ניסיון מלמדות אותנו להבין שלא תמיד אפשר לסמוך על הגירסה הבלעדית של הלקוח.
עזבתי את הכל, נכנסתי לרכב ושמתי פעמי לעבר ביתם.

אני לא זוכרת מתי הגעתי אם בכלל לבית לקוח, נדיר ביותר, אבל משהו במקרה הזה הרגיש לי שאני חייבת לראות במו עיני ובהקדם אותו, את הבית, הסביבה, לפני שאני לוקחת את התיק.

הגעתי. את מה שראיתי אולי ניתן לתאר, אך קשה להעביר את הריחות ובעיקר את תחושת המחנק שליוותה אותי לכל אורך הביקור המאוד קצר שלי בבית.
בית ישן מאוד, שאינו מתוחזק. מרצפות שבורות, חתולים בכל מקום ובעיקר צחנה.
נכון, אולי יש בתים גרועים מאלו שבהם גרים ילדים, ונכון ניקיון יסודי יכול בהחלט להפוך את הבית הזה לסביר, אבל מודה, הריח לא עוזב אותי עד היום.
את פני קיבל האב הצעיר, כמעט ילד, קעקועים מעטרים את גופו, לבוש מסודר יחסית, חמוד, נעים, מאוד נרגש ומבולבל.
ושוב על כל שאלה שלי בניסיון לברר את מתן הצו הקיצוני הזה, ענה שלא מבין איך הם נקלעו למצב הזה, ושהוא בטוח שאלו השכנים שלהם, שאין להם חיים ומתערבים בכל דבר.

יצאתי מהדירה ומיד חייגתי לאותה פקידת סעד ברווחה שהוציאה את הצו החריג הזה. ברור קצר העלה היסטוריה ארוכה של שימוש בסמים של האם בזמן ההריון ובכלל, תקריות אלימות רבות, תלונות אין סופיות שלהם במשטרה אחד על השני, חלקן קשות ורציניות, ביקורי בית תכופים שלהם, מאחר והרווחה קיבלו מספר דיווחים שהבית לא ראוי למגורים, ובעיקר, מספרת לי הפק"סית, שרק בערב הקודם, הביטחון של בי"ח נאלץ להגיע ולהפריד בין בני הזוג במחלקת היולדות, בגלל מריבה שפרצה בניהם. את בוודאי יכולה לתאר לעצמך, היא הדגישה, שאם הביטחון נאלץ להגיע- זו היתה תקרית רצינית.

במקביל לכל אותו היום, המשפחות שלהם היו איתי על הקו, מבררות, זועקות ודורשות התערבות מיידית. "אנחנו לא נצא מבי"ח בלי הקטנטן!" הודיעו נחרצות "גם אם יזמינו לנו משטרה!"
"זה בדיוק מה שאסור שיקרה", הסברתי. "זה השלב שצריך סבלנות שלכם והמון נכונות והרתמות להראות שהמצב יכול להיות אצלכם אחרת. נטל ההוכחה עליכם להשתנות כאנשים, כבני זוג ובעיקר כהורים. אני יכולה להשפיע בוועדות, בתיווך הדברים, אבל עיקר העבודה צריכה להיות שלכם".
הם שוב תקפו. כולם טועים, לא מבינים, רק הם יודעים וצודקים.

זה השלב שנאלצתי לקחת החלטה.
היה לי קשה, מודה.
אבל זה השלב ששחררתי אותם לדרכם.
ידעתי שהם לא בשלב שהם זקוקים לעו"ד, הם בכלל עוד לא בשלב ההבנה , בשלב לקיחת האחריות ואין שם כל רצון לשינוי עבור התינוק הקטן שהביאו לעולם.

מסתבר שלא לכולם יש רישיון הורות אוטומטי והשבוע ראיתי את זה במו עיני.

יש רגעים שנגמרות גם לי… המילים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *