fbpx

לרקוד עם דמעות בעיניים

שלוש שנים אחורה היא לא הבחורה שעומדת מולי היום.

שלוש שנים אחורה, רק מאופן כניסתה אלי למשרד ניתן היה בנקל לראות את הפחד והבעתה שעל פניה וקפיצות גופה.
שלוש שנים אחורה היא ידעה בוודאות שהיא רוצה להתגרש ממנו, אבל רעדה מפחד כי באותה רמת וודאות ידעה גם שהוא יעשה לה את המוות, כמו שנהגה לומר.

"הוא יעשה הכל שאני לא הלך ממנו ואם כן אז שאפגע כמה שיותר- הוא הבטיח שאצא בלי כלום אם אני עוזבת את הקשר הזה, בלי הילדים, בלי הבית, בלי כסף ובעיקר בלי כבוד".

והוא ניסה, שלוש שנים שלא הפסיק- אין תביעה שלא ניהלנו אותה עד סופה, אין צו, סעד, בקשה שלא ניסה להגיש, אין דרך שלא ניסה להפריד אותה מילדיה, מעבודתה, מהכל.

על ההליך עצמו סיפרתי בעבר, כולל הניצחון שלנו בפס"ד מפורט, ארוך ומרגש של ביהמ"ש שנתן לה את כל מה שהגיע לה כאמא לביאה, כמפרנסת עיקרית בבית, כמי שנתנה את מיטב שנותיה לו, לילדיה ולמשפחתם.

אבל את הגט עצמו שכל כך ייחלה לו הוא משך, והאמת גם אנחנו.
ידענו שעד שלא יסתיימו לחלוטין כל ההליכים בביהמ"ש לענייני משפחה, גם לאחר פס"ד, עד שלא יפוג מועד הערעור, עד שלא יוסדרו הליכי העברת חלקה בבית, היא חייבת להתאפק.

השבוע זה קרה וזו ההודעה שקיבלתי ממנה: "אני גרושה! אני לא מאמינה שאני עמדת פה גרושה! שהסיוט הזה נגמר וזהו סוף כל סוף אני יכולה להתחיל חיים חדשים בלי המשקולת והפחדים שגררתי כל כך הרבה שנים, הילדים איתי, הבית איתי והצדק נעשה. ובכל זאת לא קל 22 שנים של יחד ופתאום לחוד, אני עומדת פה על מדרגות הרבנות ורוקדת עם דמעות בעיניים".

דילוג לתוכן