הנוף המדברי היפיפה שאליו היא מתעוררת בוקר בוקר בשנה האחרונה כאילו מתריס כנגד כל הכאוס והאפור שיש לה בתוך הלב.
רק פה, בבית ילדותה, ביישוב בו גדלה ונמצאת גם משפחתה, היא לומדת לחזור לנשום, היא ושני בניה הקטנים.
תמרה חזרה לדרום לפני שנה. ליתר דיוק נסה על נפשה. היא ברחה מבועז, האיש שפעם כל כך אהבה, שפעם חשבה שדווקא הטמפרמנט האחר שלו, ההתנהלות השונה מכולם, היא הכובשת, המיוחדת, הסקסית, השווה.
ככה זה שאתה מאוהב: הראש לא עובד וכל סימני האזהרה שקופצים לך מול הפרצוף בלי הפסקה,
מקבלים פרשנות שמרנית. כזו שמגינה עליך, לפחות זמנית, מלהתמודד עם האמת הקשה.
והאמת לא איחרה להגיע.
ארבע שנים לאחר שנישאו והתגוררו במושב ליד ירושלים, המושב בו בועז גדל וגם משפחתו המורחבת מתגוררת בו כבר מספר דורות.
תמרה ארזה מזוודה בחיפזון, העירה את שני הבנים וברחה.
ברחה מבועז, מהמושב, מהמשפחה שלו שראתה ושיחקה משחק כפול- לאוזניה בלבד אמרה לה שהיא בסכנה ושהיא חייבת לעזוב, אך מולו איש לא ממש התמודד. גרוע מזה, הם האדירו ועודדו אותו.
כי בסוף, לאף אחד באמת אין כוח להתעסק עם טיפוס כמו בועז.
ופה נפתחה סאגה משפטית שהסתיימה אתמול:
בועז באותה אובססיביות, באותה דווקנות, באפס ראייה של האחר, באמונה שקיימת רק דרך אחת והיא דרכו שלו פתח במתקפה משפטית על תמרה, כזו שהייתה מנטרלת ומייאשת ממזמן כל אדם אחר, שקצת פחות מאמין בדרכו או קצת יותר חלש.
כל כך הרבה שנים שאני עורכת דין ועדיין זה היה אחד התיקים היותר אינטנסיביים, עוצמתיים, מעייפים, שעבדתי עליהם.
זו כבר היתה כרוניקה ידועה מראש:
לפחות פעמיים בשבוע בועז מגיש בקשות מיוחדות, פעם בשבועיים צו, ופעם בארבעה חודשים בקשת רשות ערעור על החלטה כזו או אחרת. ובין לבין ים תגובות, ניירת והצפה.
'זו התעללות'! אמרתי לשופטת, 'איך גברתי לא רואה שזו פשוט אלימות משפטית שהוא מפעיל על מרשתי'?! 'איך גברתי משתפת עם זה פעולה ולא עוצרת את הטירוף הזה? למה גברתי מאפשרת הגשת עוד תגובה ועוד ישיבה ולא נותנת החלטה סופית לכאן או לכאן'?! זעקתי
והשופטת, בסבלנות קיצונית, מאפשרת הכל. בין לבין היא דוחה עוד בקשה של בועז ומעירה עוד קצת ופה ושם מחייבת אותו גם בהוצאות סמליות ועוד בקשת רשות ערעור שלו נדחית על ידי המחוזי אבל עדיין- לא נגמר!
כל הליך כזה שובר מחדש את תמרה, מחייב אותה להתמודד שוב עם הקושי, עם בועז, עם העבר, עם התגובות הקשות שלו או הדרמות בדיונים.
והשופטת בשלה – מאפשרת הכל!
עד אתמול שהגיעה ההחלטה על פני 22 עמודים בהם הביעה ופירטה השופטת לראשונה מה דעתה, השקפתה ועמדתה לגבי ההתנהלות של בועז ולגבי סוגיית בריחתה של תמרה עם הבנים למקום מרוחק.
היא דחתה טענה אחרי טענה שלו בפירוט מדויק, כמכינה עצמה כבר לערעור שבטוח יוגש מטעמו.
היא קראה כל מילה מהטענות שלנו בנושא וניתחה כל חלופה
התייחסה לכל עד ולכל פרוטוקול או תסקיר של ועדה
והשורה התחתונה השאירה את תמרה והבנים להמשיך את חייהם בדרום החם והמחבק.
ולא להתבלבל, זה לא שמישהו פגע בזכויותיו האבהיות של בועז לאורך כל הדרך, אחרי בחינת מסוכנות ומסוגלות שיקום ובדיקות בועז רואה את הילדים כמעט באופן שווה לתמרה.
תמרה נושאת כמעט בכל נטל הנסיעות הללו. היא כל כך חכמה שידעה להפוך את השעות הקשות ברכב לזמן איכות שלה ושל הבנים לזמן משחק שירים ושיחה.
אבל כף רגלה לא מחויבת יותר לדרוך בשבילי המושב הירושלמי או סביבתו.
היא מוגנת. ועכשיו היא יכולה להתחיל בשיקום של חייה.
בועז לא יפסיק. זה ברור כולם. אבל תמרה של היום היא לא תמרה של לפני שנה או ארבע.
תמרה נחושה, חזקה, מגובה על ידי משפחתה מטופלת, מוגנת ובעיקר אהובה.
תמרה לא נכנעה! לא ללחצים המילוליים של בועז וחבריו, לא להתקפות המשפטיות על כל המשתמע מכך, ולא לקולות הקטנים שבראש שלפעמים משכנעים להפסיק, לוותר, לנוח מהטירוף הזה.
וכל פעם שעלה קול כזה התמודדנו איתו יחד! כי ככה זה כשאתה מנהל את קרב חייך
וככה זה שאתה יודע ובאמת מאמין שמגיעים לך חיים אחרים.
הזמן, הכסף וההתמודדות לא מהווים שיקול, לא כזה שיגרום לך לפרוש
אולי להיפך
הם רק מדרבנים:
- להתמודד
- להאמין
- לנצח!
