fbpx

זהירות – פצצה מתקתקת!

גאיה (שם בדוי) היא מנהלת ותיקה ומוערכת של אגף הכספים באחת החברות המוכרות במשק. אישה חכמה, נעימת הליכות ומראה, ובעיקר אישה שכל חזותה עומדת בניגוד מוחלט לסיפור שמתגלגל מפיה.

"שנים שאני נשואה ליהודה. התאהבנו עוד כשהייתי בתיכון. הוא נשר מהלימודים והסתובב כבר אז עם כל מיני חבר'ה מפוקפקים.
סמים ואלכוהול היו חלק משיגרת יומם שהיתה מתובלת לעתים גם בקצת "עקיצות" כמו שנהגו להתרברב ולהרגיש גברים של ממש.
אבל אהבתי אותו, וחרף מחאות המשפחה שלי, התחתנו.

כבר בשנים הראשונות הדברים לא עבדו: יהודה עבר מעבודה לעבודה ולא ממש הצליח להחזיק מעמד בשום מקום. הוא הפך לעצבני ומתוסכל. בין לבין לא רק שלא הכניס כסף לקופת משפחתנו שהלכה וגדלה, אלא שכל פעם היו נמשכים סכומים מהחשבון או מפוזרים צ'קים שלנו לכל מיני אנשים, עד שהצטברו לכדי חובות ממשיים.

יהודה תמיד היה מתרץ ומורח אותי בכל מיני תשובות. הוא אלוף התירוצים וההסברים. ידעתי שהוא לא מספר לי את האמת, אבל כמו בת יענה, העדפתי להאמין לו, מאשר להתמודד עם מה שחששתי שקורה.

רק שכמו כל בריחה כזו, בסוף האמת מתרסקת לך יום אחד בפנים! ואז אין לך ברירה אלא להכיר בעובדות: אני, מנהלת אגף כספים, שכל הוויתי, הכשרתי ותפקודי הוא לנהל כספים בחוכמה ויושר, מצאתי עצמי חייבת מאות אלפי שקלים לאנשים ועסקים.

כשהתמוטטתי ובקשתי מיהודה תשובות, הוא גימגם, מלמל שהוא מצטער, שזה לא בשליטתו, סיפר שהוא נפל שוב לסם וחייב את הכסף להמון אנשים".

הסתכלתי על גאיה במבט ספקני והיא מיד הגיבה "אני יודעת מה את חושבת, איך אפשר היה לא לדעת שהוא משתמש? שהוא מסומם ועצבני? אמרתי לך, שנים העדפתי לטמון את הראש באדמה. עד שלא היתה ברירה. ואפילו אחרי האירועים האלו, החלטתי שאני אוהבת ואני אעזור לו לצאת מזה, מסכן, הרי זה לא בשליטתו נהגתי לשכנע את עצמי.
שנים הוא יצא ונכנס ממוסדות גמילה, החליף את הקריסטל באדולן, וניסה לנהל אורח חיים נורמלי, בין לבין עשה עבודות למיניהן שהכניסו קצת כסף. אבל הכל היה בטל בשישים לנוכח הבור העמוק הכלכלי שנפלנו לתוכו וההתנהגות שלו, שלצערי, מעולם לא השתנתה.

כל קושי, מהמורה, אתגר, היה מוציא מיהודה את המפלצת. צעקות והמכות שהגיעו גם הן: דחיפה, סיבוב יד, משיכה בשיער.

המצב החמיר מיום ליום. יהודה התחיל כנראה, בהשפעת הסם, להזות. הוא היה מדמיין שאני בוגדת בו והיה פתאום באמצע היום מתייצב במקום העבודה שלי, בביה"ס של הבנות, צועק ומשתולל. ואני סופגת הכל והבנות רואות הכל.
בין לבין הבנות גם התחילו לספר לי שאבא לוקח אותן לפעמים לכל מיני טיולים. ושהשביע אותן לא לספר לאמא כי זו הפתעה.

ככל שחפרתי בכך והתעמקתי, גיליתי שהטיולים הללו היו לכל מיני כספומטים לרכישת סמים ולמקומות מפוקפקים אחרים.
גם זה לצערי לא גרם לי לקום וללכת.

עד ששבוע שעבר, באחד מהתקפי הטירוף שלו הוא פוצץ אותי במכות.

הגדולה שלי, שעוד לא מלאו לה 10, ראתה הכל וצרחה צרחות אימה עד שהגיעו השכנים שמיד הזמינו משטרה ומד"א.
טופלתי במשך יומיים בבי"ח כשיהודה בינתיים נעצר והוצא נגדו צו הרחקה.

עכשיו אני כאן, ואני חייבת להתרחק ממנו אני והבנות, אבל אני חייבת לעשות את זה חכם ונכון. הוא לא נורמלי, לא בסדר בראש. ולדעתי אף אחד לא ממש הולך לבדוק את זה". סיימה לשתף אותי והדמעות זולגות על פניה הנפוחות, המלאות עדיין בשטפי דם שנותרו על פניה כעדות אילמת וכואבת לזוועה שעברה.

עשינו מיד את כל הסידורים הנדרשים עוד לפני הדיון שהיה אמור להתקיים בבימ"ש במעמד שני הצדדים בנושא צו ההרחקה.

צו ההרחקה פחות הדאיג אותי, לא היה לי ספק שלאור חומרת המעשים השופטת תאריך אותו. אבל היה לי ספק אם משהו בכלל יצא מהשבלונה של ניהול אירועי אלימות בתוך המשפחה, ובאמת יבדוק מה מצבו הנפשי של יהודה.
הסבר קצר: מאחר ויהודה בגיר, לא ניתן על ידי שופט בימ"ש לענייני משפחה להטיל צו לאישפוז פסיכיאטרי כפוי או בדיקה כפויה לצורך כך. יש מסלולים מאוד ספציפיים ואחד מהם הוא דרך הפסיכיאטר המחוזי.

למזלי, פסיכיאטרית מומחית שאני עובדת מולה ושמגישה חוו"ד לביהמ"ש בנושא כשירות משפטית, נחלצה לעזרתנו. היא הכירה את יהודה במקרה מפגישה פרטית שהיתה לו איתה חודש קודם וכבר שם זיהתה שמשהו אצלו לא בסדר, שהוא חייב טיפול תרופתי, השגחה ותשומת לב מיוחדת. כבר אז ציינה שבחלק מהזמן יהודה מצוי תחת הזיות ולא מחובר לגמרי למציאות.

בעזרת חוו"ד שנתנה לנו, דהרנו לביהמ"ש לדיון הפלילי שנערך ליהודה באותה שעה לעניין הארכת מעצרו.
מצאתי עצמי נכנסת באמצע דיון פלילי. יהודה ניבט אלינו מתוך מסך ה 46 אינץ' שהיה תלוי בבימ"ש ובהתאם לרוח התקופה תיקשר בזום. התובע מצד אחד הסנגור מצד שני ואני באמצע: טענתי, הסברתי הצגתי כל מה שניתן.
צו ההרחקה אכן הוארך, והוחלט שיהודה יישאר במעצר עוד תקופה ארוכה ולא ישוחרר תחת תנאים מגבילים, כפי שדרשו הוא, משפחתו ועורכי דינו.

אבל השופט סירב לתת לנו באותו מעמד צו לאישפוז או צו לבדיקה הפסיכיאטרית וביקש שנעשה זאת רק דרך הפסיכיאטר המחוזי.

חמושות בפרוטוקול, צו הרחקה שהוארך, ויהודה שבינתיים נשאר במעצר וסיפק לנו השקט והבטחון להמשיך לפעול, ושמנו פעמנו לפסיכיאטר המחוזי. התהליך התחיל, אנחנו במסלול הנכון עבור גאיה הילדים ובעיקר עבור יהודה. אין ספק שזה ייקח זמן, אבל הזמן הזה הכרחי עבור גאיה, לעכל ולראות שיהודה חולה עם בעיה קשה, שאולי אין מה לכעוס עליו או להילחם בו, אך בהחלט יש להיזהר מפניו משנה זהירות.

שיצאנו מביהמ"ש גאיה הסתכלה עלי במבט מלא הוכרה והבנה "אני רואה יום יום את מקרי האלימות בטלוויזיה והתוצאות המזוויעות שלהם, עכשיו הבנתי שגם אני יכולתי להיות שם, להישאר נכה, פצועה, או חלילה להשאיר את ילדי יתומים. הבנתי שאם אני שותקת, מבליגה, לא נוקטת בפעולות, אני למעשה תורמת לזוועה ולא מגנה על אף אחד, אין ספק שזו פצצה מתקתקת, שבלי ניטרול חכם ומדוייק היא ה ר ס נ י ת !!! ואני רק רוצה לחיות, אבל אמיתי!!!"

אמיר פיי גוטמן (ז"ל) כתב טקסט מקסים שחלקו רלבנטי פה ובכלל:

"…תחיי את חייך עכשיו
לא מחר
לא כשיסגר המינוס
לא כשתהיה עבודה טובה
לא כשתצליחי לרזות
תחיי עכשיו
החיים הם חד פעמיים המוות הוא נצחי
תבחרי באושר
והוא כבר ימצא את הדרך אליך
תקומי תסתכלי במראה ותגידי:
התעוררתי, אני בוחרת בי
ותחייכי…."

דילוג לתוכן