הם ידעו לשבת ולנסח יחד עם המגשרת הסכם גירושין מאוד ארוך ומכבד- לכאורה
הם עבדו קשה מאוד להניח את המחלוקות, הקונפליקטים ובעיקר השינאה ביניהם בצד ולהגיע להבנות – לכאורה
אבל כל החוליות בשרשרת הזו, שהובילה לגירושין, לפירוק משפחה ובעיקר לתאונה חזיתית קטלנית וקשה היו מחוברות רק- לכאורה
הם עברו הרבה בנשואים הלא ארוכים שלהם: הביאו תינוק לעולם בתהליך רפואי ארוך, יקר ומאוד שוחק. זה שחק אותם, זה שחק את נשואים שלהם, זה שחק אפילו את הניסיון להיזכר למה מלכתחילה הם חברו יחד להקים משפחה.
היתה שם נטישה ברגעים הכי קשים. היתה שם התעללות וכוחניות מילולית וכלכלית.
היתה הקטנה, צימצום, השפלה ובעיקר היתה שם הרבה מאוד שליטה.
הוא טיפוס כזה שמבלבל בין אהבה לשליטה. הוא חייב לשלוט בכולם, קיימת רק דרך אחת לכל מי שבמקרה חשב אחרת- הדרך שלו! ומי שסוטה ממנה משלם על זה מחיר יקר.
אותה פגשתי חודשיים אחרי הגירושין שלהם! מודה שאפילו במונחים של משרד עורכי דין וותיק שראה כבר הכל וטיפל בהכל – זה די נדיר.
רק מקריאת הסכם הגירושין שלהם היה ברור מי הוביל את התהליך, ולא, זו בוודאי לא היתה המגשרת. אין סיכוי בעולם שעו"ד ומגשר רציני היה מוציא תחת ידיו הסכם כל כך ארוך וכל כך מסורבל, שכל סעיף בו סותר את האחר מרב עודף מלל ופירוט. כן יש מיקרים, גם בהסכמים, שיותר זה פחות.
הוא תבע אותה כחודשיים אחרי אישור ההסכם. ליתר דיוק 60 יום: הגיש בקשה ליישוב סכסוך ומיד בתם תקופת עיכוב ההליכים, הגיש תביעה.
להגנתו, הוא ציין אין ספור פעמים, שרצה לדבר ולהגיע גם פה להבנות, ולחסוך הליך שיפוטי שכל כך ניסו להימנע ממנו בביהמ"ש. אבל הוא יודע שלא היתה פה כוונה אמיתית, המכתב שנשלח מעורך דינו היה כזה שלא הותיר מקום לשלום והסכמות.
הוא הגיש תביעה על העדר מסוגלות הורית שלה – או במילים פחות מכובסות, על כך שהיא אמא די מחורבנת.
כתב התביעה, בדיוק כמו הסכם הגירושין, היה ארוך ארוך. כי הרי חייבים לתאר כל משפט, תנועה ונימת קול, חייבים לצרף כל הודעה, וואטסאפ, סמס, צילומי מסך, מיילים ומעקבים – אחרת איך יסביר ששוב היא לא הלכה בדרכו? סוררת שכמותה?!
הם יצאו לקרב מכוער וארוך אבל קרב שבו אנחנו, היא ואני יחד, נלחמו על המקום שלה בהורות, על הדרך שלה. דרך מקסימה ואוהבת בפני עצמה גם אם לא ממש דומה לשלו.
הם הרי כל כך שונים, אז איך ציפו שההורות שלהם תהיה זהה?!
לאורך כל ההליך, אולי כדי להצדיק את התנהגותו, או להשקיט את מצפונו הוא נתן לקרב שפתח בו כותרת מאוד "סקסית" אני נלחם על הילדים! הצהיר בכל מקום. מה לא ברור? הכל בשם טובת הילדים!!!
לעומת זו, שתינו הבנו מיד בהתחלה, שזה קרב על עניין אחר לגמרי. זה קרב שבו היא מעזה סוף כל סוף להביע את עצמה. קרב של אדם שקיווה שנים שקולו וכבודו לא יירמסו. לא כאדם, לא כבן זוג ובטח לא כהורה.
ושופט אחד גאון, שרואה הכל, גם בין השורות הרבות הכתובות, ודואג לשקף לכל צד שהקרב הזה הוא לא על הילדים, הקרב הזה הוא על המקום של כל אחד מהם בנפרד כאדם ושל שניהם יחד כהורים.
הורות משותפת היא האופציה הרווחת והשכיחה בתיקי משפחה בשנים האחרונות. רק שכמו כל דבר שתופס תאוצה והופך למקובל ולברירת המחדל, גם פה נראה לעיתים שהאצבע קלה מדי על ההדק.
נכון שלשני ההורים יש זכות לגדל את ילדיהם. זכות טבעית ושווה ככל והם הורים נורמטיביים ומתפקדים.
אבל המערכת לא בודקת ברצינות ולא מקצה מספיק משאבים להתמודד עם הורות משותפת כשהצדדים שונאים אחד את השני, כשהצדדים לא מאוזנים וזהים בכוח שלהם מול הילדים או המערכת, כשיש צד אחד שקט יותר, סגור יותר, חלש יותר ורבלית, כלכלית, לעומת הצד ש"מקסים" את המערכת ויודע יפה גם "להקסים" את הילדים.
זה מביא לייאוש של גברים ונשים כאחד, זה מביא לתסכול שלעיתים יוצא על הילדים, זה מביא למקרי קיצון של התאבדויות שמשום מה לא שמים אותם בחזית, לא פותחים איתם מהדורות חדשות ולא מזעזעים את המערכת.
אפשר כל דקה לספור כמה מאומתים לקורונה התגלו, ולצייר על כך אין ספור גרפים וטבלאות ופתרונות אפשריים מכל גורם ומשרד ממשלתי שקיים. אבל לא מספרים לכם כמה אנשים שבורי לב מסתובבים בקרבנו בגלל שמונעים מהם את הדבר הכי יקר להם- קשר שקט, מועיל, מצמיח, אוהב, אמיתי עם היקרים להם מכל.
אנחנו נלחמות וזו ממש המילה הכי מתאימה. היא עוברת מולו גיהנום כי לראשונה היא מתנגדת לו, לא מסכימה להתיישר לפי גחמותיו.
אנחנו מגישות צווים להטרדה כדי להפסיק את מבול ההודעות והאובססיה ששולח לה כל דקה "לטובת הילדים".
מגישות צווים נגד החוקר שהציב בין שיחי ביתה לבדוק איזו אמא היא.
משתפות פעולה עם כל מתאמת הורית, מדריכה הורית, פקידת סעד, פסיכולוגית, וכל מה שביהמ"ש מינה, כדי להוכיח מי פה זקוק דחוף לשינוי גישה הורית.
בדיון האחרון שבו היא הצליחה לראשונה לעמוד ולהביע בדיוק את חששותיה, התמודדויותיה מולו ולהגיד בפה מלא למה היא מסכימה ובעיקר למה לא, שתינו ידענו והרגשנו שהיא כבר שם.
גם ביהמ"ש ידע את זה, ודאג לסנקציות ראויות בגין כל התנהלות אובססיבית, מטרידה, כפייתית ולא רלוונטית.
יש שם עוד הרבה עבודה: היא צריכה להחלים ולהתחזק מקשר מקטין וכוחני, הוא צריך לעבוד על עצמו ולברר למה אדם מצליח כמוהו צריך להרגיש חזק על ידי שליטה ביקרים לו מכל, והילדים צריכים הורים שידעו להתנהל מולם יחד גם אם הם כבר בנפרד.
