הם נשאו מאהבה גדולה הביאו תינוקת מקסימה לעולם ובנו בית חמים ונעים ברעננה.

הוא הצליח מאוד בחברת הסטארטאפ שהיה שותף שם והיא למרות כישוריה, חוכמתה והתואר היוקרתי שהחזיקה בו, החליטה שהיא מקדישה את חייה כרגע לבית, לילדה, לתמוך בחלום שלו, שדרש כמובן נוכחות ומעורבות כמעט בלעדית שלה בבית כי הוא לא ממש היה שם.

בין לבין היא אפילו הצליחה לעשות קצת עבודות גרפיקה מוצלחות בתשלום סימלי.

השנים עברו, הילדה המתוקה שלהם גדלה, ככה התפנה לה עוד זמן להשקיע בעסק הגראפי שלה שהחל לשגשג.

בדיוק באותה תקופה הוא קיבל הצעה מפתה לרילוקיישן בסן פרנסיסקו, הצעה שכללה את כל הנוחות שרק אפשר לחלום עליה – בית יפה באזור יוקרתי, שכר ואופציות שלא חלם עליהם ומעולם לא האמין שיקבל- החלום האמריקאי.

הם לא חשבו פעמיים, השכירו את הבית, סגרו את העסק שלה וקדימה USA HERE WE COME!!!!!

הם התמקמו שם נפלא, היא היתה כל כולה עקרת בית למופת, טיפחה וגידלה את הילדים שהביאו לעולם שם, את הבית, הכל! והפכה לאמריקאית לכל דבר ועניין: תורנויות קאר פול, קביעת פלאיי דייט, סופ"שים גדושים בפעילויות ספורטיביות עם הילדים וכמובן ברביקיו, היא הפכה למלכת הברביקיו! כולם ידעו שאירוח שלה לא מפספסים!

אחותה שחיה בארץ, היא עורכת דין ידועה ומוערכת. רמזה לה בעדינות פה ושם שכדי שתשים לב שהיא מחקה את עצמה ואת העתיד שלה, בעוד שהוא פורח, נוסע, נעדר לעיתים ימים, לצורך עסקאות גדולות בעולם. ולה אין עבודה, אין לה חיים שפיתחה רק עבור עצמה.

"הילדים יגדלו מהר ממה שאת מדמיינת, ואז מה ? מה ישאר לכם? כשאין ממש זוגיות ויחד? ובעיקר מה ישאר לך? כשוויתרת על הכל?

הסכם עשיתם? לפחות שמרת על עצמך? על הילדים"?

ברור שכל פעם שזה עלה היא התעלמה וכשהאחות לא וויתרה, ההתעלמות שלה התחלפה בכעס: "אולי די? מה את לא רואה? כמה טוב לנו? כמה הכל מושלם? את מקנאה?"

עם הזמן האחות הפסיקה ורק קיוותה שהיא טועה ושמה שהרגישה שיקרה, הוא רק תחושה רעה שלא תמומש.

אבל הצפוי בסוף קרה, יום בהיר אחד הוא הושיב אותה לשיחה במסעדה יוקרתית ובמבט מיוסר וקול שבור, התוודה שכבר שנה יש לו אהבה גדולה ומבחנתו זה נגמר. הוא חי איתה בשקר ולא מסוגל להמשיך ככה, מגיע לה לדעת, מגיע לה יותר טוב ולכן הוא מבקש להתגרש.

היא קמה מסוחררת, יודעת שלא יכולה לעשו שום סצנה שתבייש אותם במסעדה הומת האדם, היא אפילו לא זוכרת איך הצליחה לברוח משם, להזמין מונית ולהגיע הביתה.

היא התרסקה באותו לילה.

הבושה לספר לאחותה היתה גדולה מדי והיא החליטה שאסור כרגע שאף אחד ידע, היא תתמודד לבד, אולי זה בכלל יעבור לו, חשבה.

לא רק שזה לא עבר, הוא הגדיל לעשות ובבוקר למחרת, שידע שהיא עם הילדים בפעילות ארוכה מחוץ לבית, שלח חברת אריזה שרוקנה חצי בית ואת חפציו הפרטיים.

לאחר שהכל רוקן הוא שלח לה הודעה:

"מקווה שאת בטוב, עזבתי כדי לא להפריע, ההסכם בדרך, מאמין שתוך כמה ימים תקבלי אותו במייל, בטוח שנצליח לסגור הכל בלי עורכי דין ובלי לפגוע בילדים. מעריך".

ככה זה נראה שהבושה גוברת על ההיגיון ולא פועלים נכון, האירוע מתגלגל וצובר מימדים מפלצתיים.

היא שתקה, המשיכה להציג עסקים כרגיל לחברות, למשפחה, לילדים ובתוך תוכה נגמרה.

היא קיבלה הסכם הזוי שלפיו היא לא מקבלת דבר מהאופציות שיש בחברות שהקים, רק חצי מהכספים שצברו בתקופה שחיו שם והם לא היו רבים, והכי גרוע- הוא דורש הסדרי ראיה נרחבים וכמובן- פה, בסן פרנסיסקו.

זה היה השלב שהיא התגברה על הבושה והרימה מיד טלפון לאחותה.

"את מבינה מה המשמעות? את לכודה שם! לעולם לא תוכלי לחזור לחיות בארץ! את והילדים תקועים שם. כמה טיפשה ועיוורת יכולת להיות, ובעיקר שאמרתי לך שיש פתרון פשוט לזה. הכל בגלל שלא עשית הסכם בגלל שלא קבעתם מראש לפני המעבר או אפילו במהלכו מה תעשו במקרה של פרידה!

תעלי לטיסה עכשיו קחי הילדים ובואי עכשיו"!

היא ניתקה השיחה וכמו על אוטומט ,רצה לארוז מזוודה קטנה דחפה מה שרק חיוני לתוכה. היא אורזת ובוכה, אורזת ובוכה על הבגידה, הכאב, הפירוק ובעיקר על הטיפשות והנאיביות שלה.

ואז כשפתחה את מגירת המסמכים כדי להוציא את הדרכונים חשכו עיניה, אין! אין כלום! הוא לקח את הדרכונים של הילדים!

היא הרגישה איך החדר סוגר עליה והתמוטטה.

אחותה התקשרה אלי, אנחנו חברות טובות "מלחמה! אנחנו במלחמה" היא זעקה "את חייבת לעזור לי לשמור על אחותי ועל האחיינים שלי, יש לנו עסק עם מפלצת ולשם כך חייבים לשלוף את כל התותחים הכבדים, מה עושים ???".

הסברתי שהמערכה תהיה טרנס אטלנטית, גם שם וגם פה.

"צפי שהוא כבר מכין את התביעות בסן פרנסיסקו, אנחנו צריכות למהר ולהכין הכל כאן, כולל צווי מניעה ולנסות לעכב את התביעות שם עד לבירור אילו שנגיש בארץ.

ובעיקר יש מצב שהוא פשוט לא יגיע לארץ. כי יהיה לו ברור שברגע שינחת נוציא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ".

בקיצור מורכב, ארוך, יקר ובעיקר מיותר.

הסכם פשוט, בזמן הנכון, היה מסדיר הכל.

אנחנו בעיצומו של ההליך, המשפחה עוטפת אותה, מגיעה לעזור כמה שרק אפשר.

"על הבושה התגברתי" היא אמרה לי השבוע "על הטיפשות שלי טרם, יודעת שאשלם עליה עוד הרבה מאוד זמן…"