fbpx

שלם

לאן אתה הולך?  עם מי? מתי תחזרו? למה? כמה? איך? איפה? והכל עם פרצוף חמוץ וקול צורמני שחורץ לי את הנשמה ומעביר כל פעם מחדש צמרמורת לאורך כל הגוף שלי. בדיוק כמו שהמורה היתה מעבירה על הלוחות כיתה של פעם, שהיינו ילדים, ציפורן חדה וקול צורם ומצמרר היה מפלח את הכיתה.

ככה בדיוק אני מרגיש.

ככה בדיוק חייתי במשך 22 שנות נישואים.

ההתחלה היתה נחמדה לא יותר, בזמנו התחתנתי איתה כי היא היתה "אישה טובה" כמו שאמי הפולניה עליה השלום נהגה להגיד. אישה טובה היא אישה שמחזיקה את הבית, נראית מטופחת, שומרת על ניקיון ונימוסין וזהו בערך.

הוא איש משטרה בדרגה בכירה מאוד, גבר כריזמטי, מרשים, מטופח, כזה שמפקד על מאות אנשים כל יום, אבל בבית הוא אפס, סמרטוט.

ושלא תביני לא נכון אני מאוד מעריך את תפקודה כאם ואישה בבית, אבל באמת? אנחנו בשנות הששים? מה שחשוב הוא רק מראית העין? איפה הזוגיות? החברות? התמיכה? איפה הערבות ההדדית? כל אלו לא חשובים?

את מי מעניין "מה יגידו" שהכל ביננו רקוב קר מנוכר ומגעיל?

 

אני בכלל לא מדבר על אינטימיות, את זה כבר אין חודשים.  כשכבר היה משהו היא ממש עשתה לי טובה. תמיד אני מגעיל אותה, לא מריח לה, לא נוח לה, לא נעים לה, וכל מה שנסיתי לשפר ולתקן לא עזר. תמיד כולם יותר יפים, מוצלחים, חכמים ואני לא, תמיד הרגשתי רע עם עצמי, מן חצי גבר.

 

המצחיק הוא שבסוף היא זו שבחרה להגיש בקשה ליישוב סכסוך ולסיים את הנשואים המתים האלו. אני כנראה באמת לא מספיק גבר שלא יכולתי לעשות את הצעד הזה שנים קודם. תמיד חשתי ייסורי מצפון, איך אני אפרק משפחה? אין הילדים יקבלו את זה? זה יהיה לי על המצפון שנים, מה יגידו..?

 

והיא עשתה את הצעד, ממש ברכתי על זה והודעתי לה שנעשה את זה יפה ענייני מכבד קצר ובאמת נשמור אחד על השני, הרי גם שמתגרשים תמיד נשאר משפחה נכון?

 

זהו שלא… שנה שהיא גררה אותי במו"מ שנועד לרושש אותי מהכל, מכל מה שעבדתי וחסכתי כל חיי, מהפנסיה שנראית קרובה ומאוד מדוללת, מהבית היפה שלנו ומהילדים.

 

כשהוא הגיע אלי הוא עדיין נאחז בהצעה האחרונה שהניחה על השולחן עו"ד שלה, הצעה שלכל הדיעות אין מה להסכים לה בשלב כזה. הצעה שתשאיר אותו,  ללא הרבה משאבים להתחיל את החיים ואותה עם משאבים הרבה מעבר למה שמגיע לה על פי חוק ובכלל.

הצעה שהיא בחזקת מה ששלי שלי ומה ששלך שלי.

 

הבטחתי לו ששנייה לפני שאני מתנהלת כמו במלחמה אני אתן לזה עוד צ'אנס להסכם, לפשרה, לסיום הגון, רק בלי אולטימטומים ובלי הפחדות ואיומים. היא כנראה מתבלבלת בין הוגנות וטוב לב לבין טמטום וחולשה.

 

היה לו קשה לשחרר אבל הבין שחייב.

 

הסברתי לו שהוא חייב לגדול מהתהליך הזה, הגדילה לא מגיעה ממקום של פגיעה באחר, אלא ממקום של שלם. שלם עם עצמך.

שלם איננו שלמות , שלם הוא השלמה, והוא עוד אותו גבר מפוחד המרגיש קטן בבית מולה מול הילדים ומול החיים האמיתיים, שעדיין לא השלים עם העובדה שיחס כזה לא מגיע לו ולאף אחד.

הוא הסכים איתי בדמעות, הגבר הגדול מיימדים הזה ישב מולי רועד מהתרגשות, דומע ומבין שהוא חייב מעתה להתנהל אחרת, עבור עצמו, עבור המודל שהוא מהווה לילדיו, עבור עתידו.

 

היא כמובן דחתה ההצעה, כתב ההגנה הוגש. ויצאנו לדרך.

 

מה שלא יוכח ויפסק בסוף מדובר בכסף.

כסף מול נפש.

הוא הבין סוף סוף שזה הקרב שלו על עצמו.

הזדקפתי, הוא אמר לי בהתרגשות, והלב שלי שלם ורגוע יותר מתמיד.

 

הבטחתי לו שכל פעם שיהיה מקום לבחון הצעת פשרה נעשה זאת יחד בלב כנה ואמיתי, אבל בינתיים, אמרתי לו, תתחיל להשתחרר באמת, הכל עוד לפניך, את הכל גם ככה השגת במו ידיך, תחזור להאמין בעצמך, תנשום, תחייך, תתאהב ותמיד תזכור למה לא להסכים יותר ומה לחבק חזק חזק בשתי ידיים.

 

 

 

דילוג לתוכן