אשמה

את הארוע של 2006 היא לא תשכח לו
ובעיקר את כדור השלג שהלך והתעצם והפך לכאוס של חייה
לארוע שתוצאותיו מבחינתה היו הרסניות ובלתי ניתנות לסליחה

היא תיארה בפני איך אותה התקופה הם היו זוג צעיר עם ילדה אחת כבת חמש, עובדים כשכירים בעבודה מסודרת ומתכננים את העתיד שלהם בקפידה

הם ידעו בדיוק כמה שנים יעבדו, מה תהיה ההכנסה, ומה יהיו החסכונות. איך ישקיעו אותם יחד למען העתיד שלהם ובעיקר של שלושת ילדיהם -כן גם את זה הם תכננו בקפידה בדיוק את מספר הילדים שיביאו יחד לעולם ומה יהיו הפרשי הגלאים ביניהם.
תכננו יחד לאיזה חופשות הם יצאו ומתי, ובעיקר – היה שם סדר! היתה דרך! היה תיכנון! היא הקפידה לציין, כשהיא מדייקת את מילותיה בליווי תנועות יד חותכות! ברורות! וחדות!

'ואז בגללו הכל השתבש! הוא סטה מהתוכנית בלי להתייעץ! והחליט בגחמה מטורפת, שאלוהים יודע מי הכניס לו לראש, להמר על כל מה שהיה לנו, על כל מה שבנינו, על כל מה שתכננו יחד, ולהשקיע בעסק חדש!

הוא פשוט הגיע יום אחד היתה וביקש שנדבר.
הוא סיפר איך אין לו שום תשוקה לעבודה שלו ואיך כשכיר, זה מרוץ עכברים עם תיקרת זכוכית
וכמה הוא יודע, רוצה ומשתוקק בשבילי, בשבילו, בשביל המשפחה שלנו, לעזוב
ולפתוח את חלום חייו.

מסתבר שגם על החלום הזה לא ידעתי, אני שהייתי איתו שנים יחד, מעולם ללא חשבתי שהאיש שלצידי, חולם לפתוח -מסעדה !
ולא רק לנהל אותה! ולא רק להשקיע בה! אלא ממש להיות השף שלה!

האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לא!
אין מצב!
מכל שיקול שהוא זה לא נכון
הרגשתי מבפנים שמשהו מכר לו חלום והוא נסחף אליו מבלי לבדוק את הפרטים,
מבלי לבחון באמת מה המשמעות של כל הארוע המטורף הזה:
כלכלית, אישית ומה בכלל הסיכוי להצליח?!!!
אבל הסתכלתי על האיש שלי וראיתי משהו שלא ראיתי קודם:
ראיתי אצלו אמונה תשוקה ובעיקר חיות.

התלבטתי, בקשתי שיתן לי זמן לחשוב על זה,
אבל הוא דחק בי
היתה איזו הזדמנות 'חמה' על הפרק ולא היה זמן להתמהמה

התייעצתי עם חברה טובה שאמרה לי שאני חייבת לשתף פעולה
כמו שהוא מעולם לא מנע ממך את החלומות שלך, אמרה, אסור לך למנוע ממנו
זה לעולם יספר לך ויהיה נגדך!
שחררי ותני לו…'

מדי פעם היא לקחה אויר ונראה כי החזרה לשם, הדיבור על העבר, מסב לה כאב ודורש ממנה מאמץ, ממש מאמץ פיסי שניכר לא רק בקולה אלא ממש על פניה ועל גופה

היא הסתכלה עלי במבט כואב ודייקה:
'מי שמכיר אותי יודע שאני האדם האחרון שיודע לשחרר
זה היה שיעור מטורף עבורי:

לא להתערב בהלוואות שלקח בשמנו
לא להתערב בניהול ובבחירת הצוות, שחלקו ממש לא נראה לי.
לא להתערב שזה היה על חשבוני ועל חשבון ההתפתחות שלי , על חשבון המשפחה, כי הימים והלילות התחברו לו והוא פשוט לא היה שם לא עבורנו לא בבית ולא בכלל ותמיד הסביר ש
'ככה זה בעסק חדש ועוד בתחום הזה….'

תוך שנה וחצי זה קרס! הקריסה היתה מטורפת!!!
זה היה עבורי להתעורר בוקר אחד ולגלות שאנחנו על סף פשיטת רגל!

הוא לא סיפר לי שחודשים הכל מתמוטט, לא סיפר שחתם על הלוואה אחרי הלוואה כי היועצים המדהימים שהקיפו אותו, בתשלום כמובן, הסבירו לו שזו ירידה לצורך עליה.

הוא לא סיפר לי שלא רק שכל מה שעבדנו עבורו נעלם, אלא שאנחנו בחובות עתק,
עד כדי כך שאולי נאבד את הבית שלנו בגללם!

שנאתי אותו כל כך
כעסתי עליו כל כך
האשמתי אותו בזה שהסתיר ממני
שאני שחררתי עבורו כל פיקוח שליטה בקרה התערבות והוא בגד
בגד באמון
באחריות
בנו

שנים האשמתי אותו
גם אחרי שבנינו יחד בחזרה את מה שאבד, החזרנו, שילמנו, שיקמנו,
שנים האשמתי

האשמה הזו היא כמו סרטן בגוף היא הרסה לי הכל
את האמון בו
את האהבה בזוגיות אמיתית
היא הפכה אותי לספקנית ובעיקר למי שסומכת על עצמי, רק על עצמה !

וזה הצליח לי!
גדלתי לבד
הכנסתי ים כסף
לא הייתי תלויה יותר בו ולא באף אחד

פיתחתי קשרים
עבדתי על הגדילה האישית שלי

ורק דבר אחד לא גדל ולא התפתח – היחסים שלנו, משהו מהעבר תמיד נשאר שם,
זה תמיד צץ במריבות או בתקופות משבר.'

משהו השתנה בנימת קולה שהפך לסדוק ושקט יותר, והיא המשיכה :

ואז פרצה המלחמה הזאת, השבת הנוראית הזו והחודש וחצי האחרונים שעוברים על כל המדינה שלנו, המשבר
האישי המדיני הבטחוני – ושוב כמו בכל משבר כעסתי התבודדתי התרחקתי והאשמתי
אבל בחלומות הכי הזויים שלי לא צפיתי את מה שקרה

בשיא המלחמה קיבלתי הודעה בטלפון
מסרון מהנהלת בתי המשפט
מסרון עם לינק
הלינק אמר הכל –
הוא פתח יישוב סכסוך נגדי בבית המשפט לענייני משפחה!
בשיא המלחמה! בשיא הבלאגן!

אחרי שנים שהוא דפק לנו את הכל
את הבית
את החיים
את הזוגיות
שהכל היה בגללו -החצוף הזה, האגואיסט הזה, עוד עושה לי את זה במלחמה!

היא רעדה מעצבים, לא היה שם בכי או כאב, בשלב הזה של הפגישה היתה רק תוכחה, האשמה, והיה כל כך הרבה כעס, שמופנה רק למקום אחד- רק כלפיו.

הסתכלתי עליה בחמלה
ידעתי בתוכי בדיוק מה הוא עשה:
'הוא לקח אחריות' אמרתי לה
'אחרי שנים של האשמות, שנאה, מריבות, כעסים ורע, הוא לקח אחריות.

ההבדל בין אשם לאחריות הוא בדיוק במקום הזה
אשם לא מקדם, הוא תוקע, הוא בדיוק כמו שתיארת- כמו סרטן שאוכל את הגוף מבפנים,
כמו חומצה שמחרבת הכל.
אחריות היא אמירה! אחריות מקדמת!

ועכשיו הכדור במגרש שלך
לי נראה שעוד לא מאוחר עבורכם ל'ביחד'
אבל ביחד אחר, מקדם, בריא, אוהב.

השאלה אם את יכולה לעשות את מה שהוא עשה?
אם את יכולה להניח לאשם,
לגלות חמלה ולקחת גם אחריות
כי אם כן – את הכל עוד אפשר לתקן

כמה עובדות על אשמה ואחריות:

קשה לנו מאוד לקבל ולהכיל שאין לנו שליטה על ארוע מסויים, לעיתים אשמה (אישית או כלפי האחר) נותנת לנו אשליה של שליטה.

אשמה, אינה רגש מן המניין. אשמה היא סטטוס.

מה שאנחנו קוראים לו 'רגשי אשמה' הוא המצאה מאוד מתוחכמת שמאפשרת לנו להרגיש בסדר, גם כשאנחנו יודעים שאנחנו לא היינו בסדר.
(אני יודעת שאני לא בסדר, אני ממשיכה לעשות את מה שבחרתי, אבל אני מרגישה רע לגבי זה, וזה מאפשר לי להמשיך לחשוב שאני בסדר- שאני טובה).

העשייה שנולדת כשאנחנו מוותרים על השימוש במנגנון האשמה ולוקחים אחריות, היא בריאה יותר גם עבור הסביבה וגם עבורנו, היא אבן דרך בתחילת תהליך השיקום שלנו.