אוריה אדם דתי חרדי ולמרות השקפות עולמנו השונות כל כך, אנחנו חברים טובים כבר שנים. אוריה שקט, רגוע מאוד, מתון ומחושב. כך שלשמוע אותו פתאום לחוץ, על גבול ההיסטריה, בשעת ערב מאוחרת, היה אירוע די חריג.

"אני מקווה, ממש מקווה שאני לא מועל באימון של חבר טוב וקרוב בזה שאני מספר לך את הדברים האלו" שמעתי אותו לוקח נשימה ארוכה מהצד השני של הקו ובקול מקוטע מנסה לעשות סדר במחשבותיו שלו.

"חזי, הוא חבר, ממש בן אדם זהב, לא מגיע לו, הכי לא מגיע לו. אין לי מושג מה היה ביניהם. את יודעת איך זה אצלנו, לא ממש מדברים על הזוגיות ומה קורה בחדרי חדרים וגם אשתו רחל, חברה שלנו, שלי ושל אשתי, רחל היא אשת חינוך מוכרת ביישוב, אישה חרדית מכוסה כולה מכף רגל ועד ראש, מקפידה במצוות. מי היה מאמין? עכשיו הילדים גילו, הכל התגלה דרכם את מאמינה?! מסכנים, מה עושים? איך שומרים עליהם? כשהכל התפוצץ היא פשוט קמה ועזבה הכל וברחה לה, להורים שלה. השאירה אותו בהלם מוחלט עם שישה ילדים קטנים! והוא כזה אדם טוב ופשוט חזי, עובד עירייה במשרה מלאה… אני רק מנסה לדמיין איך בכלל יחזור לתפקד עכשיו? גם עבודה גם ילדים ובית והכל תחת כל ההלם הזה".

"לך לישון עכשיו ותדאג בעדינות שיצור איתי קשר, סומכת עליך".

"מי יכול להירדם ככה עם כל הבלאגן הזה?" הרגשתי את הכעס בקולו, כעס ודאגה.

"זה לא שלך, אל תשכח לרגע. לפעמים אנחנו כל כך רוצים לעזור ליקרים לנו שאנו נוטים לשכוח שיש הבדל בין עזרה מבחוץ, לבין להיות חלק מהסיפור עצמו ואתה לא חלק מזה".

סיימתי את השיחה עם אוריה ועשיתי לעצמי את ה"זום אאוט" שלי. דבר שאני נוטה לעשות פעמים רבות כשאני מלווה מקרים משפחתיים ומרגישה שאני נשאבת, שמזדהה מדי.

גם לנו עורכי הדין, חשוב כל פעם לבדוק שאנחנו יכולים להתנתק מהסיטואציה עצמה, לא להתבלבל ולקחת חלק אישי מדי של הצד אותו אנו מייצגים. אחרת השיקולים האוביקטיביים מתערערים. חשוב להתרחק ולהסתכל ממבט על.

אני תמיד מדמה את זה לחדר שבתוכו נמצאים חזי ורחל, בצד בחדר ישנם גם ששת ילדיהם, ואני כמו במאי סרטים מצלמת במצלמה את כל המתרחש, משתדלת לצלם כמה שיותר מצבים, נתונים, עובדות, אנשים כדי שהעריכה תהיה הכי מקצועית ויעילה, אבל תמיד מעמדת הבמאי ולעולם לא מעמדה של משתתפת בסיפור שנוכחת בחדר עצמו. כל פעם שאני חשה שאני נשאבת כאדם לסיטואציה, אני מפעילה את הזום של המצלמה ומרחיקה את התמונה יותר ויותר .

זוהי טכניקה חשובה שמזקקת את המקצועיות אך מנתקת משיפוט ביקורת והשפעה.

בספק אם הוא יתקשר מחר, סיכמתי ביני לבין עצמי. בספק אם הוא בכלל בשלב שמבין שחייב לבדוק עניינית מה לעשות ולנטרל את הכעס והאגו שכרגע משתלטים על כולו באופן טבעי והגיוני.

יום המחרת היה יום אינטנסיבי באופן די שגרתי, ריצות, מטלות, דיונים, לקוחות, בית, ילדים. אני חייבת לאודות שאפילו קצת שכחתי מהשיחה עם אוריה בערב הקודם, עד שצליל ההודעות של הוואטסאפ בקע ממכשיר הסלולר שלי. הצצתי, תוך כדי פגישה, מנהג מגונה שנרכש עם השנים שמורכב מסקרנות ובעיקר מהצורך לתעדף דחיפויות, ואז ראיתי את ההודעה ממנו.

"שלום, שמי חזי, קיבלתי את הטלפון שלך מאוריה"

וואו! זו כבר התקדמות מטאורית ציינתי לעצמי. הודעה ישירה תוך כמה שעות!

ביקשתי סליחה ויצאתי מהחדר. ידעתי שאם לא אתקשר מיד, יש סיכוי לא קטן שחזי יחזור בו ומהאומץ שלו ליצור קשר.

מהצד השני שמעתי קול גברי בטוח בעצמו, קול שלא חושף את הסיטואציה המבלבלת ששמעתי עליה מאוריה.

הצגתי את עצמי, שאלתי לשלומו, הסברתי שראיתי ההודעה ולמרות שאני באמצע פגישה יצאתי כי הבנתי מהמעט ששמעתי מאוריה שמאוד חשוב שנקבע בהקדם.

לשמחתי הוא הסכים איתי, רק ביקש שבמקום במשרד ניפגש במקום שיותר קרוב למקום עבודתו ומגוריו "חייב לרוץ מהעבודה הביתה וכמה שיותר מהר" הסביר "בכל אופן שישה ילדים מחכים רק לי".

כבר בכניסה יכולתי לזהות אותו, יושב רציני עם הטלפון ביד.

ניגשתי ולמרות שמתוך אינסטינקט כמעט לחצתי את ידו, נזכרתי בכיפה שעל ראשו, חייכתי בחום, הצגתי את עצמי והתיישבתי מולו.

"שמעתי חלק", אמרתי לו, "חלק קטן ומאוד לא משקף, ספר לי אתה מה קורה אצלך, תתחיל מאיפה שנוח לך, אני כבר אנווט את השיחה" אמרתי לו, מקווה בתוך תוכי שחזי בניגוד לאוריה יתאר לי את המצב בצורה יותר מסודרת ומשקפת.

וכשחזי התחיל בסיפור מצאתי את עצמי מרותקת לאדם מעניין, חם ומאוד מציאותי ומחובר. אדם שסערת הרגשות שהוא חווה ברגע זה, כמעט ולא ניכרת בשעה ששטח בפני את הסיפור.

"רחל ואני נשואים כבר 18 שנים. יש לנו שישה ילדים שיהיו בריאים, ארבעה בנות ושני בנים. אני לא יכול להגיד לך שהכל תמיד היה דבש, ממש לא, את יודעת איך זה החיים, הקשיים, השחיקה, אבל בגדול תפקדנו ממש טוב כיחידה משפחתית, ברוך השם. אפילו חיי האישות ביננו היו בסדר, ביחס לשנים הרבות שאנחנו ביחד, באמת אני אהבתי את רחל והייתי בטוח שגם לה טוב ושגם היא אוהבת אותי.

אני אומר לך עם יד על הלב לא הרגשתי בכלום, שום דבר שונה. כך שאת בטח מתארת לעצמך את ההלם שקיבלתי שבמוצאי שבת האחרון, שתי הבנות הגדולות שלי בקשו לשוחח איתי. מצאתי את עצמי יושב מול בתי הבכורה בת ה 16 ובתי הקטנה יותר בת ה 14 כשפניהן מושפלות, קולן רועד והטקסט שיוצא מפיהן מקוטע שבור ולא מצליח לחדור אלי.

אנחנו יודעות את זה כבר כמה זמן אבא, אמרה לי ביתי הבכורה מיכל, אביגיל הביאה לי את המחשב הנייד שלה והראתה לי תמונות עירום של אמא, בכל מיני מצבים עם עצמה, היא היתה כל כך מבולבלת ונסערת שישר רצה עם זה אלי. אמרתי לה שלמרות שאנחנו משפחה דתית אולי אמא צילמה את עצמה כדי לשמור לעצמה תמונות רק לה ולא ידעה שכפתור השיתוף של התמונות לחוץ וכל המחשבים בבית מקבלים את זה. ולכן מפאת כבודה אין מה להראות ולדבר על זה.

אבל חלפו כמה ימים עד שאביגיל הגיעה אלי שוב את המחשב והפעם עם מיילים שאמא שלחה לכל מיני גברים והם ענו לה. פה כבר החלטתנו שאתה צריך לדעת מזה, אבא.

לקחתי את המחשב וצללתי ללילה מהגהינום.

לילה שבו הבנתי שאשתי הדתייה החסודה, האמא המהוגנת, העטופה כולה מכף רגל ועד ראש כבת ישראל חסודה וטהורה, שוכבת עירומה על מיטה, כל משקלה, משמניה הרוטטים ופניה העייפות מחקות פוזה אירוטית שחוץ מלהראות פתאטית אין בה כלום מושך.

אשתי, ששפתיה ממלמלות פסוקי תפילה וידיה עסוקות בניקיונות ובישולים, פתאום כותבת טקסטים מיניים לגברים זרים.

אשתי, שמספרת לי שהיא יוצאת לסיור סליחות והשתטחות על קברי צדיקים ולכן נעדרת מדי פעם מהבית גם בלילות, מסתבר שהסיור היחיד שהיתה בו הוא סיור בצימר זול בצפון. והמקום היחיד עליו השתטחה היתה מיטה זולה מול גבר זר". ירה לעברי ופניו התכווצו בכאב.

"וכל הזמן הזה בבית היא תפקדה כרגיל?" שאלתי. "כן, נראה לי, אני חושב ככה".

ואז במין מבט מרוחק חזי מסתכל מעלי, שותק לכמה שניות וכאילו מעדכן את עצמו "בעצם, את יודעת, היא לא לגמרי אדם בריא בנפשו, תמיד היתה לה נטייה למצבי רוח קיצוניים או תקופות של צעקות והתפרצויות בלתי צפויות עלי, על הילדים ואפילו על אנשים בסביבת העבודה שלה, ככה היו חיינו, או בלאגן, או תקופות ארוכות של שקט, דממה, הסתגרות על סף דיכאון. דווקא בתקופה האחרונה, אני מודה, לא היה משהו מיוחד, מן שיגרה רגילה ודי מבורכת".

"מה עשית אחרי שהתמונה התחילה להתבהר?" שאלתי בעדינות.

"שתיתי כוסית, לקחתי נשימה ארוכה, גיליתי שכבר כמעט בוקר והיא עוד ישנה החזקתי את עצמי בכח להתאפק, לנהל את שיגרת הבוקר של כולם, להעיר, לפקח שמתארגנים לבתי הספר והגנים וכשכולם יצאו, וממש שניה לפני שגם רחל עמדה לצאת מהבית, התיישבתי על הכיסא במטבח ובקשתי ממנה להצטרף אלי.

אנחנו צריכים לדבר, עכשיו, אמרתי לה.

הפתעתי את עצמי שיצא לי משפט כזה אסרטיבי. כנראה שלמשמע קולי הנחרץ ולמראה פני הרציניות, היא הבינה שאין טעם להתנגד והתיישבה מולי.

אני יודע הכל, לצערי גם ראיתי הכל, את רוצה לשתף אותי מה בדיוק עשית מאחורי גבי? ועם מי?

ציפיתי לתדהמה, מבוכה, צער, בכי, משהו! אבל כלום מכל אילו לא היה שם. רחלי הסתכלה עלי ורק מלמלה בשקט וכאילו על אוטומט ומילמלה סליחה.

מה סליחה?!? צרחתי עליה, פה כבר איבדתי את כל העבודה שעשיתי עם עצמי, פה כבר כלום לא החזיק אותי, מה סליחה מה? מה עובר עליך? מה חשבת לעצמך?

לא עשיתי את מה שאסור ענתה לי בשקט

מה? אסור? מה לא עשית?

אתה יודע, לא עשיתי מה שאסור, חזרה שוב באותה מונוטוניות חסרת רגש.

אני מבולבלת לא יודעת אם טוב לי, לא מוצאת את עצמי. אני מרגישה חנוקה, מרגישה שהכל מזויף, אנחנו, אני, המשפחה, החברים, חייבת לברוח, חייבת לחשוב.

מה לברוח??? צרחתי, בסוף לך קשה? את מבולבלת? מאיפה יש לך החוצפה לעשות לנו את זה?

"רגע" קטעתי אותו, "למעשה לא סיפרת לה לגמרי מה אתה יודע ומה ראית נכון?"

"נכון" השיב, "העניין הוא שהיא גם לא ממש שאלה, כאילו לא היה לה ממש איכפת, כאילו רווח לה אפילו מזה שנתפסה וזהו, עכשיו העניין על השולחן, עכשיו הכל ידוע."

"ולמה לא סיפרת לה ?"

"מה? על הבנות? התמונות? המיילים? כי פחדתי שהיא תצא עליהן, שתשתגע ושוב הן תהיינה אשמות. תחשבי גם ככה מה עובר עליהן, לא צריך להוסיף להן גם את הטירוף של האמא שלהן עכשיו."

חשבתי לעצמי איך הגבר הזה שכל עולמו קורס עליו מצליח עדיין לחשוב בהגיון, לגונן על ילדיו היקרים ולמעשה באיזו שהיא דרך לא ברורה גם על אשתו.

"אז היא ברחה" הוא המשיך "פשוט אמרה שנוסעת לחשוב ושנניח לה עד שתיצור איתנו קשר, את קולטת? ככה פתאום כבר לא רעיה כבר לא אמא, נפלה על כל הראש"

"ואז" שאלתי "מה עשית?"

"כמו בהישרדות" ענה "הערכת מצב מהירה , רחל כרגע לא פה, יש אותי ויש את הילדים, ביטלתי את יום העבודה, גם ככה לא היה שום סיכוי שאצליח להתרכז במשהו או להועיל למשהו, ארגנתי מהר את הבית בישלתי קצת והמתנתי לילדים שיחזרו. במקביל התקשרתי לאוריה לשתף אותו, תביני אוריה הוא לא רק חבר טוב שלי, הוא גם חבר טוב של רחל, אבל חברים חברים, מסתבר שהיא לא שיתפה אף אחד מהם במעלליה, גם לא אותו, נראה לי שהוא היה אפילו יותר בשוק ממני, לתאר את אשתי הדוסית החסודה, בדמות האישה המפתה.

החלטתי שאני לא מספר את כל הפרטים לילדים, פשוט חבל עליהם, הגדולות שכמובן "זכו" לראות את הקטסטרופה במו עיניהן, אותן עדכנתי שדברתי עם אמא ואנחנו לוקחים כמה ימים בנפרד כדי להירגע ולקטנים יותר ספרתי איזה סיפור, שאמא בהשתלמות מהעבודה לכמה ימים.

הם ראו אותי שבור, הם הבינו שמשהו מסריח, אבל לא ממש דברו, כאילו עשו הכל כדי לשמור עלי ולא להכביד.

וזהו, אוריה אמר לי מיד להיפגש איתך לפני שאני בכלל עושה משהו"

כן אמרתי זה חשוב הפגישה המוקדמת חשובה. אנשים נוטים להתבלבל ולחשוב שעורכי דין למשפחה בשעת משבר, זה מיד מלחמת עולם ואופציה בלעדית לפירוק המשפחה-טעות גדולה.

אני יודעת שאני פועלת ומייעצת ללקוחות שלי בדיוק כמו שהייתי מייעצת לחברה טובה או לאחות. הרי הרבה לפני שאני עורכת דין אני קודם כל אישה, רעיה, אמא לארבעה ילדים קטנים ורק אחר כך עורכת דין.

ולכן, אמרתי לחזי, "בוא רגע ברשותך תאפשר לי להניח את כובע עורכת הדין בצד ולשאול אותך כאדם, חזי, כגבר מה אתה רוצה לעשות עכשיו? אם הכל היה אפשרי כרגע ותלוי רק בך מה היית רוצה שיקרה?"

זאת שאלה שאני משתמשת בה תמיד. הניסוח הזה מאפשר למי שממולי להניח בצד את כל השיקולים הרציונאליים, המשפטיים, השיפוטיים, ומאפשר לו להתרכז רק בעצמו.

דרך השאלה הזו אני יכולה לבדוק מה רוצה האדם שמולי באמת בבפנים שלו, בניגוד למה שאומר ומצהיר שהגיע לעשות בתחילת המפגש.

"אני רוצה להתגרש! מה לא ברור פה?" השיב חזי קצת בכעס. כאילו מתפלא איך הסיפור לא זעזע אותי ככה שגם אני רואה ברחל אישה נואפת ואמא רעה ושכל מה שצריך כרגע זה להפריד אותה ממנו וכמה שיותר מהר.

לא לשפוט הוא מוטו עקרוני ובסיסי בעבודה שלי מול הלקוח. לעולם לא לשפוט, כל אדם הוא עולם ומלואו כל אדם מגיע עם החבילה שלו, החינוך, הערכים, השריטות, הפחדים, החלומות, האהבות. הוא זה לא אני ולכן המטרה שלי לאתר אצלו באמת את מה שחשוב עבורו- זה השלב הראשון. רק מאוחר יותר, מגיע השלב שאני מתאימה לו את הפתרון שהכי נכון לו משפטית וכמובן החלק האחרון והמורכב ביותר לדאוג שזה גם יצא לפועל בשיתוף עם כל המעורבים האחרים במקרה.

"אם כל המקרה הזה לא היה קורה האם היית מאושר? האם היית מעוניין להמשיך בזוגיות כפי שהיתה ביניכם?" שאלתי

"לדוגמא, אם היא תתנצל, אם תבטיח שלא יקרה שוב, תבטיח ללכת לטיפול אישי וזוגי, האם דברים יכולים להשתנות גם אצלך? האם תוכל לסלוח? האם תסכים לשתף פעולה? אתה יכול לתאר את החיים שלך בלעדיה? היומיום? את השבוע ? השבתות והחגים? הסדרי הביקור?"

"אהה, שיהיה ברור, הילדים אצלי! היא לא תקבל אותם! זונה שכמותה" התפרץ.

חזי כולו זעק כאב ובלבול, היה ברור שהוא לא ממש מסוגל כעת לקבל החלטות לעניין העתיד.

"בוא נחליט שאתה לוקח לעצמך יממה. יממה זה בסדר, העולם לא יתהפך ושום מהלך חריג ובלתי הפיך לא יקרה, רק יממה לחשוב על השאלות ששאלתי אותך כרגע, אם תחזור אלי עם תשובה שאתה עדיין בטוח שאתה רוצה להתגרש, אפרוס בפניך את כל הדרכים והאופציות איך לעשות זאת. אבל תמיד תזכור שגם ממשבר אפשר לצמוח, אתה צריך לבדוק את עצמך טוב טוב, מה אתה באמת רוצה ורק אז נפעל בהתאם".

הוא נראה מופתע ודי לא מרוצה, איך אני לא שולפת מיד מהתיק ייפוי כח, מחתימה אותו, ויוצאת מיד למסע נקמה משפטי באישתו הבוגדת?!

אבל אני יודעת מניסיון כמה חשוב להרגיש שהלקוח באמת סגור עם עצמו ולא פועל רק מתוך כאב, אגו פגוע וסביבה שמלהיטה בעצות. ופה אצל חזי, לא הרגשתי שהוא סגור על זה באמת.

אמרתי לעצמי שגם אם השיהוי הזה יגרום לו לשכור את שרותיו של עורך דין אחר זה עדיין שווה לי. שווה לי לצאת איתו לדרך שהוא בוחר בה באמת בעיניים פקוחות, בכל זאת, אני מאמינה שאסור לפרק משפחה אם עדין קיימת ברירה, וזה בדיוק מה ששלחתי את חזי לבדוק עם עצמו – האם יש ברירה אחרת.

חזי לקח לעצמו יממה ואני לקחתי לעצמי רב שאני נוטה להתייעץ עימו לא פעם בנושאים מישפטיים הילכתיים. כשגוללתי לפניו את הסיפור של חזי, הרב החכם האיר את עיני.

"שמת לב לעובדה שהאישה כל הזמן חזרה ומלמלה לא עשינו מה אסור? את יודעת למה היא הקפידה לחזור על זה? היא למעשה הודתה שהיה ביניהם אקט מיני אך לא מלא, שלמרות הכל היא לא חצתה קווים אדומים על פי ההלכה והדת, כלומר לא היה קיום יחסי מין מלאים.

על פי ההלכה יש לעובדה זו חשיבות רבה, אם היו יחסים מלאים הרי שהיא אסורה על בעלה ועל בועלה". במאמר מוסגר הוסיף הרב שישנם רבנים שאף סבורים שגם אם חצו את הקווים והיו יחסים מלאים יש מקרים בהם מנסים להציל הנשואים והמשפחה ולא ממהרים לגרש את האישה, "אך את זה" לחש לי, "לא כולם יעזו להגיד לך".

"תבדקי שוב את מצבה הנפשי של האישה, אם היא עושה את הדברים מתוך מצוקה ומחלת נפש חייבים להביא אותה לטיפול של שיחות ואולי גם כדורים, כדי שאם יצליח הטיפול הזוגי, יהא ניתן להציל את פירוק המשפחה. או במידה וחזי ימשיך לאחוז בעמדתו וברצונו להתגרש, חשוב שגם תהליך הפרידה והגירושין יהא ממקום בריא ונכון ולא ממקום מקולקל ושבור.

תנסי לגרום לו לדבר עם משהו אבל לא עם המשפחה, הם מעורבים מדי, לא אובייקטיבים, הכי טוב שידבר עם גורם שלישי נטראלי כמו חבר טוב או רב היישוב, אצלנו הרב הוא הכתובת הכי חכמה, מתאימה ודיסקרטית למצבים כאלו. ועם כל הקושי כל הזמן תזכירי לו לא להלעיז ולא להרוס את שמה כי תמיד יש סיכוי לחזרה עד שהתהליך לא יסתיים סופית בגירושין וגם אם כן, היא תמיד תישאר האמא של הילדים".

"מה המלצת לו לעשות לגבי הילדים בשלב זה"? שאל

"שלחתי אותו לדבר עם איש מקצוע, המלצתי על מטפלת משפחתית שמתמחה בילדים ונוער".

"טוב עשית, מצוין, והוא הלך"? "לא" השבתי "אני חושבת שכרגע הסתפק בפנייה ליועצת ביה"ס". "כן, אמר הרב בעדינות, זה פחות מקובל אצלנו בחברה , אין הרבה מודעות למטפלים חיצוניים לילדים, תמיד משאירים את זה למקרים הקשים שלא נדע, לפעמים לא מבינים שלילד פרידה של ההורים ושינוי התא המשפחתי הם מקרה סופני.

ואסור לנו לשכוח את האב, צריך לחבק אותו לעטוף אותו, אולי דרך אותו גורם שלישי ולהסביר לו שחייב לעשות את התהליך הזה עם רופא מטפל, אחרי שידע מה מצבה של אשתו וינסה להכניס אותה לשגרת טיפול חייב לטפל גם בעצמו אם לא יצליח לעשות את זה איתה ביחד כזוג. גם עבורו הרי בסוף תהליך כזה יתכנו שני מצבים או שיחזרו או שיפרדו. אם יפרדו הפרידה תהיה סגורה יותר, אחרי תהליך ריפוי ולא כעס, דבר שיאפשר לו בעתיד להתחיל קשר חדש, ממקום בריא יותר ונכון יותר".

איזה אדם גדול חשבתי לעצמי בעודי מקשיבה לרוך, לחמלה ולחוכמה שנאמרים מעברו השני של הקו. כמה נאורות, אינטליגנציה וחוכמת חיים.

"תעדכני אותי, ספרי לי מה מתפתח ואני פה בשבילך ובשביל המשפחה הזו אם תצטרכי".

השיחה הזו פתאום הסירה מעיני את כל הערפול והבילבול שהיו שם קודם לכן, הבנתי מאוד ברור ונקי מה עלי לעשות הרבה לפני היותי עורכת דין, קודם כל מהמקום האנושי, הגישורי, הרמתי טלפון לחזי והרבה לפני שהתעניינתי מה עשה ולאילו מסקנות הוא הגיע באותה יממה שבקשתי שייקח לחשיבה, שאלתי מי הכי קרוב אליו, בלי לחשוב פעמיים הסביר לי שהוא מדבר רק עם אוריה. חייכתי לעצמי, לא יכול להיות אדם יותר ראוי ממנו לבצוע המשימה הזו.

"אז עכשיו אתה קובע עם אוריה רק אתם, בשקט, תשתף אותו, תשפוך הכל, ספר הכל ובקש ממנו לעזור לשניכם, לא רק לך.

תזכור אתם משפחה גם אם משפחה שאולי בסוף תתפרק מהמבנה המוכר שלה, תמיד תישארו משפחה. תעשה את זה נכון טיפולית ואני מבטיחה לדאוג לך משפטית ולשמור עליך תמיד".