השנה היא אמורה לחגוג 70. מספר עגול, מרשים, מכבד. מספר שמגלם בתוכו שנים של אמהות לשלוש בנות מוכשרות, שנים של קריירה בהוראה "דורות של ילדים חינכתי" היא מדווחת בחיוך וניצוץ בעיניים. "וגם 50 שנות נישואין" קולה החל להיסדק, והחיוך נטש בפתאומיות את פניה.
"50 שנים שהייתי בשבילו ונתתי את כולי".
היא הגיעה אלי מהדרום הרחוק עם בתה, בתה שכל כך דחקה בה כבר לשחרר, לסיים את מה שבעיניה הוא קשר חולני.
בתה שלכאורה נמצאת באמצע בין אמא ואבא, אבל גם ראתה וחוותה את מה שאמה כרגע עוד מנסה לייפות ולתאר במילים עקיפות, מגמגמות, מתנצלות, 50 שנים של עבדות.
לא עזר שלכל משפט היא הוסיפה התנצלות, הסבר, נימוק ורגש. העובדות תיארו 50 שנות נישואים לאדם קשה, פרמיטיבי, מופנם, שמצמצם בהבעת רגשות, מחוות, אהבה, אינטימיות, ומנגד ידע לפזר בנדיבות הערות, קללות, דחיפות, והשפלות ברוחב לב.
"כשהוא עבד זה עוד היה ניסבל, אבל מהרגע שפרש לפנסיה וגם אני כבר הייתי בבית, החיים נהפכו לקשים יותר".
"גיהנום!" מדייקת אותה בתה, "גיהנום אמא! אנחנו ראינו ועדיין רואים, כולם רואים: השכנים, הקרובים, המשפחה, רק את עוד מרחמת עליו, מרחמת ומבטלת את עצמך!" מוסיפה הבת בכאב ותוכחה.
היא מתכווצת בכיסא, וממשיכה לתאר לי איך נגמר לה, ואיך היא כבר לא יכולה "כל הגוף כואב, לא רק הלב, הגוף כולו סופג את המכות הפיסיות, אבל בעיקר את ההשפלה, התחושה שאין מקום בטוח, שקט ונעים, הבית הוא רק קירות, כי כשהוא נמצא, אני רק רוצה לצאת, לברוח, להעלם משם הכי רחוק שאפשר.
לפני החג האחרון הוא נפל בבית, וגם אז הטיח שהכל באשמתי. טרטר אותי בהוראות, כמו רס"ר מתעלל: צעק, דרש, זרק את צלחת האוכל החם שהגשתי למיטתו בטענה שהאוכל שלי מגעיל, שאני זקנה מטומטמת ושיש לי מזל שהוא סובל אותי. לא עזר מה שעשיתי, ביקשתי, התחננתי, ראיתי לנגד עיני פשוט מפלצת!
ברחתי לבת שלי שגרה בצפון," היא מסתכלת באהבה על בתה שמנגבת את דמעותיה, "והיא הבטיחה לי שאת תדעי לעזור לי". אני מלאה אשמה פחדים ובעיקר בלבלול, מה עושים, איך? ממה להיזהר? מה לא לעשות? ובעיקר איך גורמים לזה שאחזיר לעצמי את העצמאות שלי? איך אני יוצאת בשלום מהבית? אני לא צעירה, מי ידאג לי, מה יקרה לי"?
פתחנו בכל הסידורים להגשת בקשה ליישוב סכסוך, יחד עם בדיקה מסודרת וצילום העתק של כל תנועות החשבון בנק שלהם שגם אליו לא אפשר לה גישה זמינה. שלחתי אותה הביתה, כשהוא בבוקר בטיפולים, לקחת את התכשיטים של אמה המנוחה שהיו שם, מחשש שכשיגלה שהיא מבקשת להתגרש וישחית הכל, "ובינתיים", אמרתי לה "תתחילי לחיות. קחי חדר במלון לשבוע בעיר שלך, ליד הבית שלך, תחזרי לראות חברות, הצגות, תנשמי. את לא בגלות.
הוא יקבל ממני פניה ויבין שזהו, שנגמר באמת, שכבר אין ברירה. הוא ישחרר אותך בטוב, אני מבטיחה, כי הפעם את החלטת באמת שזה נגמר, לא בערך לא ליד אלא ממש, בהחלטה צלולה בהירה וסופית- נעשה לזה סוף. זכרי, את בטוחה, את חופשיה מעכשיו רק קדימה, לא חוזרים חזרה".
היא ניתרה מהכיסא, החיוך היפה שלה נמתח על פניה שוב ועיניה התמלאו דמעות, "שנים! שנים לא הייתי במלון! הוא לא הסכים ביחד, ולבד בכלל לא היה על מה לדבר, שנים לא לקחתי משהו לעצמי! אני הולכת לחגוג!" הכריזה, "יום העצמאות הזה הוא שלי, יש לי לפחות עוד עשור של חיים לפני, הפעם הם יהיו שונים, יפים מלאים נטולי פחד והשפלה, הפעם הם יהיו בשבילי".
