חתולה שחורה

דניס הוא גבר במלוא מובן המילה, 1.90 של שרירים, כתפיים רחבות, הליכה שכולה מקרינה עוצמה, כח וביטחון. הרושם הראשוני עלול להיות מאוד מטעה אם לא מכירים את דניס. למעשה, מספיקה שעה של שיחה איתו, בשביל להבין שמאחורי הגבר הענק בעל החזות הקשוחה, מסתתרת נפש עדינה, לב רחב, וערכים שכל אמא פולניה ( במקרה הזה רוסיה) רק יכולה לחלום עליהם. דניס וקטי הכירו לפני יותר מעשור. היא ממש חתלתולה, הוא מתאר לי בהתרגשות מהולה בכאב . בדיוק כמו שמה, היא קטנטונת, גמישה, קלילה, מלאת אנרגיה והיא אהבת חיי. לא התחתנו מעולם, שנינו לא מאמינים בזה, אבל הבאנו יחד שני בנים מקסימים. 

וזהו, זה כל מה שאני חולם ורוצה ככה בדיוק, את המשפחה שלי. במו ידי בניתי לנו את הבית שלנו, זה לא ארמון, אבל הוא שלנו והוא מפנק ונעים, גם אם מחיר הקמתו היה כבד. נאלצתי לעבוד משמרות כפולות, להלוות מהמשפחה כספים, אבל בסוף זה קרה – קטי, שני הבנים ואני בממלכה הפרטית שלנו. באמת שבן אדם לא צריך יותר מזה בחיים. מאז הלידה קטי הפסיקה לעבוד וזה היה ממש בסדר מבחנתי, שתשאר בבית עם הנסיכים שלנו, הכי טוב, חשבתי לעצמי, אני אתן עוד שעות בעבודה, עוד משמרות, בכיף. וככה חלפה שנה, חלפו שנתיים, הילדים קצת גדלים, אבל משהו לא עובד, אני מרגיש שקטי נעלמת לי, לאט וברור היא לא שם…פיסית כן, אבל באנרגיה הכל כבוי, שקט, מכונס. התחננתי לשיחות, התחננתי שתיקח עזרה או שתחזור לעבוד, כל דבר שיחזיר לחתולה שלי את השמחה שלה. כלום! 

ומצידה רק הכחשה, שתיקה ואז גם הגיע הכעס. התפרצויות מטורפות משום מקום, עלי, על הילדים. לתמונה העגומה הזו של חיינו נכנסו גם שתי חברות שקטי הכירה לאחרונה והחלו לפקוד את ביתנו בתדירות גבוהה. ברור שבהתחלה ברכתי על כך, רציתי מאוד שתהיה לה חברה, משהו לדבר, לצחוק, לצאת איתו. רק שהחברות האלו גררו אותה למקומות שלא הכרנו, שתיהן גרושות, שכל מטרתן בחיים היא כנראה לשנוא את הבעלים לשעבר שלהן, כל השיחות שלהן וכל ההוויה שלהן, בין שוט וודקה אחד לשני, הוא רק להתלונן כמה גברים הם מניא… אני רואה את קטי שלי נעלמת ובמקומה חייה לי בבית אישה זרה, אישה קשה, כועסת ופרועה. אישה שכבר לא מתקרבת אלי, אישה שהפכתי עבורה למטרד, לנטל. 

לפני שהתחיל פה כל הבלאגן של הקורונה, טסתי לקייב לפגוש את אחי, שנים שלא נפגשנו ואת הנסיעה הזו תכננו שנינו שנה קודם, בהתרגשות רבה. יום לפני הטיסה קטי טרחה להגיד לי שוב ושוב כמה היא שמחה שאני נוסע, כמה היא זקוקה לשקט לעצמה, וכמה מתאים לה עכשיו קצת בניפרד. אין לך מושג איך המילים האלו פצעו לי את הלב, אבל שכנעתי את עצמי שזה הגיוני, כל זוג צריך קצת בנפרד, לפעמים. והיא עוד תתגעגע ותרצה אותנו שוב ביחד, משפחה אחת חמה ואוהבת, בדיוק כמו פעם. טסתי לחופשה עצובה, בלי אנרגיה כי הלב נשאר בארץ. הרגשתי בשיחות המעטות ביננו, את הריחוק והאדישות. ואז פרצה הקורונה בארץ והטיסה שלנו חזרה בוטלה. אחוז עמוק ניסיתי להשיג כרטיסים כדי לחזור לארץ. כל פעם שכבר הצלחתי לרכוש כרטיס במחיר מופקע, הגעתי לשדה רק כדי לגלות שהטיסה בוטלה. ככה נסיעה של שבועיים הפכה לכמעט חודש, עם כרטיס חזרה דרך קונקשנים הזויים וים כסף שעלה הכל. אבל הייתי חייב! חייב לחזור לילדים, חייב לחזור לקטי שלי, חייב להבין מה משתבש שם. 

נחתתי ישר לבידוד כי אלו היו ההנחיות, בידוד ביתי, קבלת פנים צוננת, מרחוק. בלי חיבוק לנסיכים שלי ובלי שום גילוי חיבה ובטח לא קירבה מקטי. בידוד בחדר הקטן שבימים כתיקונם בכלל משמש כמחסן, כשקטי זורקת לי אוכל לפתח הדלת כמו שזורקים לפושע בצינוק. וככה הרגשתי-חושך, לבד, מנותק וכאוב. בקושי נרדמתי לשינה טרופה ובבוקר… אני מתעורר לצרחות אימה, כאילו שוחטים לי את המשפחה! זינקתי מהמיטה, טסתי לסלון, בידוד לא בידוד היה ברור שמדובר בפיקוח נפש!!! ושם היא עמדה, חצי ערומה, תולשת לעצמה את השיער בצרחות טירוף, בקבוקי אלכוהול ריקים על השולחן, הבית חשוך, התריסים מוגפים והיא באמוק! רצתי לחבק אותה, כל כך רציתי להרגיע, הושטתי ידיים לתפוס את החתלתול הקטנה והאבודה שלי ולרגע לא הבנתי מה קורה, היא רכנה במהירות לעבר השולחן, תפסה בקבוק וודקה ריק, הניפה אותו בידה לעבר פני, באינסטינקט הרמתי ידיים להגן על עצמי, אבל להפתעתי היא הנחיתה את הבקבוק על ראשה! את מכירה את זה שלוקח כמה שניות טובות להבין מה קורה? כי ההגיון הבריא מסרב לפרש את הסיטואציה החולנית שמולך ? זה מה שהיה שם! 

תוך כדי היא מרימה את הטלפון, מתקשרת למשטרה ובאותן צרחות אימה מבקשת מהם שיגיעו מהר שרוצחים אותה! ואז הבנתי. עדיין עמדתי בהלם, משותק כולי מהסרט הרע שהתעוררתי אליו, אבל הבנתי. מכאן ניידת, שוטרים, הרחקה והמשך בידוד אצל ההורים שלי בקצה השני של הארץ. אין בית, אין ילדים, אין קטי, אין משפחה. אני לא רוצה אותה, לא מגיע לה גבר כמוני, אבל הנסיכים שלי… אין סיכוי שאתן להם לחשוב שאבא מפלצת! יש מצלמות בבית, ראיתי שהיא ניתקה אותם כבר שחזרתי, אבל אני חיברתי אותם בזמנו, יחד עם חבר טוב שמבין בתחום, ושמנו גיבוי דווקא בסלון, גיבוי שלא יושב על כל המערכת. אין לי מושג אם היא עלתה על זה ואין לי מושג אם זה בכלל תיעד משהו מהאירוע, אבל חייבים לבדוק, ואני לא יכול להכנס הביתה בגלל הצו. הגענו לדיון בצו ההרחקה, דיון בצל קורונה זו סיטואציה הזויה בפני עצמה: השופט עטוי מסכה וכפפות,עורכי הדין גם הם מדברים מבעד למסכות וממרחק שבקושי ניתן לשמוע אחד את השני, אבל זה עבד- הצלחנו לקבל הסכמה שדניס יכנס לבית עם צד שלישי מוסכם, ללא נוכחותה של קטי, כדי לאסוף את חפציו האישיים לשהיה של מספר ימים מחוץ לבית עד לבירור המצב. שעתיים אחרי, צפצף מכשיר הטלפון שלי והודיע על מייל חדש שנכנס. יום למחרת הגענו לדיון נוסף שבקשנו לקיים לנוכח ראיה חדשה ומשמעותית שיש בידנו. לא פרטנו במה מדובר, חיכינו לדיון. נכנסנו לאולם, חמושים בדיסק און קי ומחשב נייד. לא היינו צריכים להגיד עוד מילה. עורכת הדין שלה, זינקה ממקומה וביקשה לצאת החוצה לשיחה קצרה והגעה להסכמות. היא הסכימה לחזור בה מהתלונה ולשבת לנהל מו”מ ולהגיע להבנות בכל הנושאים האחרים. ראיתי שהוא נשם לרווחה וראיתי גם כמה שהוא כאב. הוא ניגש אלי בהתרגשות והכרת תודה ורק מילמל

חתולה שחורה, חתולת השטן !