לא לנשים בלבד

“אני בהרחקה ובמעצר בית עד בירור ראשוני” קולו של דודו היה קטוע וחלש. אנחנו כבר לא יחד שנים , אלינור ואני, התגרשנו לפני כחמש שנים ועדיין המשכנו לגור יחד ואפילו להביא עוד ילד לעולם.

את יכולה להבין איך זה לפעמים? שהראש אומר ללכת והלב רוצה להישאר? להאמין שיכול להיות טוב כמו שהיה פעם?” שאל והרגשתי איך הוא משתנק.

“מודה, אלינור אף פעם לא היתה אישה רגועה. אבל זה מה שאהבתי בה, ככה התאהבתי בנמרה הפראית שלי. החיים איתה היו מעניינים ללא ספק. אבל מה שפעם היה סקסי בעיני, התחיל עם השנים להפוך למוגזם, מעיק, מפחיד.
אלינור יכולה לקום הפוכה, לצרוח על כולם, לשבור דברים בבית ולהחטיף גם לילדים”. תיאר באותה נשימה את הדברים, כאילו מבלי להבחין כמה חמור הסיפא של המשפט שלו. כמה הוא לא יכול להיאמר באותו שוויון נפש יחד עם התיאור של אלינור מתעוררת בבוקר לא על הצד הטוב שלה.

שתקתי

דודו המשיך, תיאר את האהבה שהיתה וכמה רצה לגונן, תיאר ותיאר והרגשתי שהכל מסביב, מכבסת מילים יפות שבורחות מהאמת.

ככל ששאלתי יותר נחשף בפני סיפור מזעזע.

סיפור על שלושה ילדים קטנים שחיים בבית שבקושי מתפקד. בית מוזנח, דל, אבא שכל היום נמצא מחוץ לבית ומקושש פרנסה בדוחק, בית שבו האם, ככל הנראה, במצב נפשי שלא טופל ולכן התדרדר.
בית שיש בו אלימות על כל גווניה כלפי הילדים. האם מתפרעת וכולם חוטפים.

“כל פעם אלינור מבטיחה שתלך לטיפול וכל פעם אני מאמין לה מחדש. אני אדם פשוט ומאמין בעיקר בזוגיות ומשפחה, אבל כל פעם אני מוצא עצמי מתאכזב מחדש.

לאחרונה החלו השכנים לספר לי שהם שומעים צרחות וויכוחים מהבית, אבל משהו לא מסתדר להם: הם שומעים את אלינור מתווכחת איתי, מנהלת מולי שיחות בקולי קולות, אבל אותי הם בכלל לא שומעים, רק את קולה.

פעם ספרו שראו אותי יוצא בבוקר מהבניין, מניע את הרכב ונוסע, במו עיניהם ראו שהלכתי ובמקביל שמעו את אלינור מנהלת ויכוח וצורחת שאני מכה אותה וממרר לה את החיים – אז נפל לי האסימון! היא הוזה! מדמיינת, מנהלת מריבות מדומות עם עצמה, עד לכדי כך המצבה הדרדר!!! אבל גם פה, לצערי, המשכתי להאמין שיהיה בסדר.

כשלא יכולתי יותר הייתי עוזב את הבית לכמה ימים והולך להורים שלי, להירגע, לעבוד בשקט אבל תמיד חזרתי, בעיקר בשביל הילדים. פחדתי עליהם.
ידעתי שאני צריך לעשות מעשה וברוב חולשתי לא עשיתי כלום. יכולתי לקום, לקחת אותם, להזמין לה משטרה, להתלונן ברווחה, וכלום. לא עשיתי כלום.

השיא שבגללו אני מתקשר עכשיו היה לפני מספר ימים” דודו המשיך לתאר, כשכבר חש בטוח יותר לספר:
“זה היה בשבת בבוקר, קמתי מוקדם כהרגלי לטפל בילדים. אלינור ישנה כמובן, אסור להפריע לה. בצהרים, כשאחד הילדים בכה אלינור התעוררה בקריזה מטורפת על כולם. על כך שהעירו אותה הפריעו לה ושלא נותנים לה שקט בבית הזה.
כל ניסיונותיי להרגיע אותה כשלו, הרגשתי שככל שאני מנסה לרצות היא רק מתעצבנת יותר. אלינור זינקה מהמיטה פרועת שיער והחלה לרדוף אחרי הילדים עם מקל של מטאטא. לרדוף אחריהם בכל הבית ולצעוק. הבנתי שהיא לא רואה בעיניים! שהיא ממש מחפשת את מי לתפוס ועל מי להוציא את העצבים במכות! רצתי לעבר הילדים גוננתי עליהם בגופי וחטפתי אני במקומם את המטאטא בגב”.

הרגשתי את הבושה והאשמה בקולו, אין גבר בעולם שקל לו להודות שהוא חוטף מכות מאשתו.

אין גבר בעולם שקל לו להודות שהוא לא מצליח להגן על ילדיו מפני אימם.

“אלינור נרגעה קצת וחזרה לישון, לקחתי תיק קטן דחפתי לתוכו כמה בגדים ויצאתי מהבית. הרגשתי שאם אני לא עוזב אני מסוגל להרוג אותה, אם אני לא מתרחק קצת לחשוב איך אני מטפל במצב העגום הזה, יהיה פה רצח.
הקטנה שלי ראתה אותי עוזב ורצה אחרי, היא נתלתה לי על הרגל והתחננה לבוא איתי, חיבקתי אותה חזק וברחנו, כשאני מותיר את שאר ילדי בלב כבד בבית עם אלינור המנמנמת.

חלפו שעות, הלילה הגיע, הרגשתי חוסר שקט, הייתי חייב ללכת לראות שהכל בסדר עם הילדים. גם השארתי את הרכב והמפתחות בבית, בבוקר אני חייב להגיע לעבודה עם הרכב. לקחתי את הקטנה איתי, צעדנו מבית הורי לביתנו, היא חיכתה לי במדרגות עליתי בשקט, פתחתי את דלת הבית, כולם ישנו במיטות. נשמתי לרווחה.
עוד יום עבר בשלום, חשבתי לעצמי.

חיפשתי את מפתחות הרכב בכל מקום ולא הצלחתי למצוא אותם. מהחשש להעיר את אלינור או את הילדים, ירדתי לרכב והזמנתי פורץ מנעולים, שלפחות יפתח לי את הרכב. הייתי בטוח ששכחתי את המפתחות בפנים.
אלינור, שבינתיים התעוררה, הציצה מהחלון הבחינה בי ובמנעולן והחלה לצרוח שוב, תוך שהיא מנפנפת בצרור המפתחות של הרכב שלי ומפזרת איומים והבטחות לנקמה. כל הרחוב התעורר, חבר טוב שלי הגיע לנסות לעזור, להרגיע, אך ללא הואיל, אלינור היתה באטרף. היא ירדה למטה לרחוב, רק כותונת לגופה, ביד אחת נופפה בצרור המפתחות וביד השניה בסכין מטבח.

זה השלב שהשכנים כבר הזעיקו את המשטרה.

אלינור ככל הנראה הבינה שהיא בבעיה, עמדה לידי וצרחה בקולי קולות: “זה על כל השנים שאנסת אותי! שהרבצת לי ולילדים! זה העונש שלך דודו”, חטפתי מהר את הסכין מידיה והדפתי אותה ממני הכי חזק שיכולתי. אלינור נפלה על המדרכה. והמשיכה לצרוח : “הנה, שכולם יראו איך אתה אלים ומסוכן, תתבייש לך להרים יד על אישה”. תוך שהיא שוכבת על המדרכה ומשפשפת את גופה על האספלט.

המשטרה הגיעה בדיוק לתמונה שאלינור “פצועה” על המדרכה ואני עם הסכין שחטפתי לה ביד.
לא עזרו סיפורי השכנים, מיד נלקחתי בניידת לתחנה.
שספרתי את גרסתי למשטרה הם התקשו להאמין , אם זה המצב למה אתה לא מגיש תלונה נגדה? למה עד היום לא הוגש דבר?

שתקתי ובכיתי.

בכיתי כמו ילד קטן שמבין כמה טיפש הוא היה. בכיתי את כל מה ששמרתי לעצמי כל השנים. בכיתי על אובדן המשפחה, על הילדים שלי, על אלינור שאיבדה כל צלם אנוש ולא מבינה שהיא זקוקה לטיפול. בכיתי על החולשה שלי. על כך שהייתי טיפש שאפשרתי לכל זה להתרחש ולא שמרתי באמת על המשפחה שלי ועל עצמי”.

הגשנו באותו היום צו הגנה דחוף וסעד דחוף בעניין קטינים להתערבות מיידית של גורמי הרווחה ואנשי מקצוע.
ביהמ”ש פעל ביעילות ובמהירות שיא.
כל הגורמים נכנסו מיד לתמונה.

“עכשיו צריך לדאוג גם לך” אמרתי לדודו כשהוא הרגיש שהדברים בשליטה ובמסלול מסודר.

“עכשיו אתה”.