צהוב זרחני

פיצוץ חזק נשמע באוויר, רסיסים מסוכנים מתפזרים לכל עבר,   בום! מ ת ג ר ש י ם !!!!

זה בדיוק מה שהרגשתי כשההכרה הזו חילחלה לראשי, לליבי, לכל תא בגופי המזועזע.

מסביב כולם תמכו, ובדר”כ כל מי ששמע על הגירושין מלמל את אותו צמד מילים מעצבנות “מצטער לשמוע”.

אוטומטית הייתי מגיבה “זה בסדר”, אבל תאכלס, כלום לא היה בסדר ובטח לא אני!

הכל היה רע, כואב מפחיד, פשוט דפוק! בסדר זה בטח לא היה.

אפשר לתאר בהרבה מאוד מילים מכובסות  את הסיטואציה האומללה הזו, אבל את מי זה מעניין כשהרגשות שמציפים אותי הם מפחידים, קשים וקיצוניים?!

אולי אם הייתי מתחילה בלהודות ביני לבין עצמי מה זה באמת מרגיש לי, במקום להעמיד פנים שאני חזקה ומתעלמת מרגשות האשמה? מהאכזבה של ניפוץ החלומות? מרגשות הפחד והאובדן? אולי אז באמת הייתי מתמודדת עם זה.

אז מה- לטייח או להתמודד באמת עם כל מה שאני מרגישה?! לזייף עד שיסתדר או להתמודד עם כל השיט  הזה כבר מההתחלה?(באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).

הדילמה הזו הזכירה לי אירוע מהעבר. לפני כמה שנים רכשתי דירה נחמדה בת”א. דירה קטנה, ישנה מאוד, אבל בדיוק ברחוב שהכי רציתי. הדירה ממש חמודה, חמימה ויכולתי לגמרי לדמיין את השנים הבאות שלי גרה בה.

למעט…..

הצבע בשירותים!

לא באמת, הכל ממש סביר גם אם לא חדש או מעוצב כמו בגיליון עיצוב הבית האחרון שאמא שלי דאגה להראות לי בקריצה מרומזת ש’ככה נראה בית אמיתי’.

אבל שירותים בצהוב זרחני?! לא לימוני, לא ליים, פשוט צבע צהוב שגורם  לעיוורון בשניות הראשונות שאת פותחת את דלת השירותים ורואה את הקירות.

מה עבר על מי שבחר את הצבע הזה לכל הרוחות?! זו אפילו לא שאלה של טעם. מי יכול לחיות עם הפיגוע הזה בדירה מתוקה ושלווה שכזו??? חשבתי לעצמי.

מיד ידעתי שאין ברירה. כעבור שעתיים של התלבטות בין אין ספור מניפות צבע, צעדתי בנחישות חמושה בפח צבע בגוון המוקה לייט החדשני שבחרתי,  רולר, ניילונים והרגשה של התרוממות הרוח, והמון התרגשות לקראת השינוי המיוחל.

צבעתי את קירות השירותים שלי שלאט לאט קיבלו גוון קלאסי, רגוע, שייקי ובעיקר לא זרחני.

מאושרת וגאה העלתי צילום בסטורי של לפני ואחרי ובזה הייתי בטוחה שהסתיים הסיפור.

שבוע בקושי עבר ועל קירות השירותים התחילו להיווצר בועות וקילופים. נחשו מה צץ באופן מטריד כמו טפיל? צהוב זרחני!!!!

מה שקרה על קירות השירותים שלי היה בדיוק מה ששנים נהגתי לעשות עם הרגשות שלי בעת משבר:

מרחתי צבע חדש על צבע ישן מבלי לטפל בצבע הישן: לא בדקתי מאיזה סוג הוא, האם צריך לשייף אותו? אולי למרוח חומר מקשר? במיוחד שבדיעבד הסתבר שהוא סוג של צבע שמן (אולי זה מסביר את פשר העיוורון הזמני שתקף אותי בכל פעם שרק פתחתי את הדלת).

אוףףףףףף איזה עצבים! אין לתאר כמה מתסכל ומאכזב זה היה.

בהגיון ברור לי שלצבע הזרחני להחריד לא היה קשר לרגשות שצצו, אבל עדיין חשוב להבין שזו סיטואציה מאכזבת, מעצבנת, מתסכלת וכמה שלא אשנן לעצמי את המנטרות המתייפייפות של “הכל לטובה” “כל כשלון הוא מקפצה להצלחה” והכי מעצבנת מכולם: “לומדים רק מטעויות” זה עדיין לא מפחית מהקריזהההההה!

אז כמו בצבע ככה גם בחיים:

חשוב לחפור ברגשות הקשים ולהכיר בסיטואציה המפחידה. חייבים  להיות כנים עם מה שקרה ורק ככה באמת אפשר יהיה להתמודד עם שכבת הצבע הישנה והטפילה ולמרוח שכבה חדשה יפה עדכנית ובעיקר כזו שתחזיק באמת.

רק שמכירים בפחדים ובשינוי אפשר להתקדם.

כל תירוץ, ניסיון לברוח מהאמת, להתפשר על בינוניות, להישאר במערכת יחסים שאיננה מקדמת/אוהבת /מצמיחה רק בשביל…. תגרום לצהוב הזרחני לצאת החוצה ולא משנה בכמה תירוצים או פעולות מזוייפות מנסים לכסות אותה.

אני מזכירה לעצמי יום יום שאני אנושית, לא מושלמת ובטח לא דמות קדושה. מכריחה את עצמי להפסיק עם ההרגל המגונה שטיפחתי שנים לכסות על הרגשות שלי או על התנהגויות הלא מקדמות שלי בכיסוי מדומה, בשקרים, בסיפורים ששנים סיפרתי לעצמי ותאכלס אף פעם לא ממש האמנתי להם.

הבנתי שאם אני רוצה שינוי, רוצה משהו חדש ואמיתי, עיצוב חדש ומקורי שלי לחיים שתמיד חלמתי, אני חייבת להתחיל בלהיות אמיתית ואותנטית עם עצמי. להודות במה שאני באמת מרגישה- אכזבה/ אהבה /פחד. להישאר שם רגע להכיל הכל, ורק אז לנשום עמוק ולהתחיל בעבודת הכיסוי היסודית לצבע החדש בחיי.

וזה המסר שלקחתי לעצמי:

כשהמילה גירושין מתפוצצת באוויר, תבחרי לתת לכל הרגשות שלך להיות שם. תכירי בהם בתוך כל הכאוס הזה.

תזכרי שאת תעברי את זה, רק השאלה איך- כשורדת או כקורבן?

לצאת מזה מחוזקת בסוף התהליך דורש מאמץ רציני בדרך והמון כנות.

הרי מכל משבר אפשר לצאת באחת משני הדרכים:

אדם גדול וטוב יותר (הורה טוב יותר, חבר טוב יותר, בן זוג טוב יותר ואדם טוב יותר ומפותח יותר) או אדם שלילי, מריר ומתוסכל.

נכון,  זה יקח זמן והרבה השקעה. קל זה לא יהיה, אבל זה הכי אפשרי ותאכלס כשאלו האופציות ברור מה הבחירה-לא?!

מיומנה של “שורדת אמיצה”

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *