פורים כל השנה

הוא התיישב מולי, הניח את הקלסר שאחז בו כמעט בנואשות על השולחן, נאנח ארוכות וסיפר בקול שקט ועצוב:

“היו סימנים. רק היום בדיעבד, אני יודע שהייתי צריך לשים אליהם לב, אבל אין מצב, בחיים, שהייתי מדמיין ולו בחלומותיי הפרועים ביותר, שאשתי היא כזו.

אישתי רכזת שיכבה בתיכון במרכז הארץ”. הוא הוציא את מכשיר הטלפון שלו מהכיס והציג לי תמונה של אישה נאה, בשלהי שנות הארבעים. אישה רצינית  מאוד, מתלבשת מוקפד ושמרני וכל הוויתה זועקת חינוך, קפדנות, איפוק וערכים.

“הרגשתי שמשהו בקשר מתרחק יותר ויותר, הוא המשיך לתאר בפני את סיפורו, כבר אין שיחות, אין אינטימיות, אין כמעט כלום ביננו חוץ מזוג נשוי, שמגדל ילדים שכבר די גדולים, מנהל בית משותף, חשבון משותף וחיים משותפים, לפחות בהיבט התפעולי שלהם.

אבל את יודעת, החיים כמו החיים, גורמים לך להתעסק בהכל, חוץ ממה שדורש התבוננות אמיתית ואומץ.

רק כשלא היתה ברירה, שהכל כבר הריח לי מסריח: היעלמויות שלה לשעות ארוכות בלילות, בתירוצים קלושים ולא משכנעים. העובדה שפתאום היא רכשה מכשיר טלפון נוסף בטענה שזה קו לעבודות הפרטיות שעושה אחרי שעות הלימודים (מי האידיוט שאוכל את הבולשיט הזה- מורה פרטית ללשון צריכה קו נפרד)?!

אבל לא חשבתי על כלום. הייתי תקוע בתוך עצמי, עם הבעיות שלי, העניינים שלי, בקיצור כמו שאומרים, עמוק עמוק בתוך הישבן של עצמי.

עד שיום אחד, באמצע העבודה קיבלתי הודעה אנונימית לנייד ‘אחי, תתעורר ותבדוק איפה אישתך תהיה היום בעשר בערב’.

זהו, שורה אחת, טקסט קצר, אנונימי, שנחת עלי כרעם ביום בהיר.

מיד כל מנגנוני ההגנה שלי נכנסו לפעולה: בטח סתם מתיחה, החברה מהעבודה, זה בטוח הם וההומור המעוות שלהם. ואז המחשבה התחלפה למשהו משעשע יותר – אולי עושים לי הפתעה? רגע , על מה? לכבוד מה? מה פיספסתי…?

ואולי….? ככל שנקפו הדקות הרגשתי שאני מאבד את שפיות דעתי.

היה לי ברור שאני חייב לבדוק את זה, רק לא היה ברור לי איך.

מה לי ולמעקבים? ועוד אחרי אישתי? איך לעזאזל אני בודק לאן היא הולכת בלי שהיא תעלה על זה מיד?

מצאתי עצמי מעביר את היום בתכנונים תירוצים ושלל אופציות לפעולה.

אבל לצערי זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי. היא לא שאלה לא התעניינה למה יצאתי לפניה מהבית. המתנתי ברכב, ממרחק קצר ראיתי אותה יוצאת, בתשע וחצי בערב, עם תיק צד די גדול, נכנסת לרכבה, מתניעה ונוסעת לכיוון אזור התעשייה.

פה כבר הלב שלי דפק בטירוף, הבנתי שהסיטואציה שאשתי בלילה באזור תעשיה, כשלעצמה כבר חשודה ובעייתית.

היא החנתה ומיהרה להיכנס למבנה שמבחוץ לא הסגיר דבר, החליפה כמה מילים עם שומר שעמד בכניסה ונראה כי אינו זר לה, ונכנסה.

הלכתי בעקבותיה, הגעתי לשומר שמקרוב נראה גדול ומאיים. ולפי המבט בעיניו הבנתי שאני חייב לשחק את המשחק שלא ממש הבנתי לאן הוא מוביל, חוץ מהעובדה שזה נראה רע.

מלמלתי לעברו משהו ולפני שהספיק להגיב , הדלת נפתחה. חמקתי מהר פנימה ומה שניגלה לעיניי שניות אחרי שהתרגלו לתאורה האפלה במקום, היה לא יאומן.

כאילו נזרקתי לתוך סצנה מסרט זימה: תאורה אדומה, מוסיקה חזקה, כולם לבושים שחור, עור, תלבושות מוזרות, נדנדות , חבלים, ו…אישתי החסודה לרגליה מגפי עור עם עקבים גבוהים וחדים, גרביוני רשת ומחוך עור שחור הדוק לגופה. שיערה משוך לאחור, עיניה מאופרות באיפור כבד ומעושן, שפתיה משוכות באדום בוהק ובידה רצועה.

את ההמשך כבר לא יכולתי לשאת, הרגשתי תחושת סחרור ורצון עז להקיא. רצתי החוצה לעבר רכבי, נכנסתי פנימה וטרקתי אחרי את הדלת.

יומיים לקח לי לחזור לנשום.

עכשיו אני פה ואני מבקש עזרה. אני לא יודע מה אני רוצה, להתגרש, להישאר, רק יודע שככה אי אפשר. תעזרי לי בבקשה לתעד, כדי שלא אצא מדעתי,  כדי שהיא לא תמשיך למרוח אותי, ואח”כ….אח”כ תעזרי לי לחזור לנשום בבקשה”.

אני מוקפת אנשי מקצוע מדהימים וביניהם חוקרים רגישים ומתוחכמים. תוך זמן קצר יחסית הכל תועד בדיסקרטיות ובחוכמה.

עימתנו אותה ביחד מול התמונות. היא לא הכחישה ולמרבה הפלא גם לא התחרטה, בכתה, התפרצה או התלהמה.

היא היתה קרת רוח וברורה- כיאה למלכה.

זה בדם שלה, בתוכה, חלק ממנה, הסברתי לו.

וכיאה למלכה, היא חתמה על הסכם גירושין נדיב והגון כלפיו ומתוך הרבה מאוד….שליטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *