הליך הגירושין המורכב מעורר סוגיות טעונות ורגישות רבות, כאשר הבולטת שבהן היא השאלה – מי לוקח את הילדים? נשים לב, שהשאלה הזו מבוססת על הנחה שגויה – שהילדים הם משהו ש”שייך” למישהו. המשפט הישראלי בשנים האחרונות נוקט גישה אחרת לגמרי – הילדים לא “שייכים” לאף אחד. הם ישויות אינדיבידואליות, שלהורים יש אחריות כלפיהם. מכאן נולד המושג: “אחריות הורית”.
המהפכה השקטה במושגים
עד לפני כמה שנים, המילה השלטת בדיוני גירושין הייתה “משמורת”. כך, בתיאור פשטני – החלוקה הייתה בין ההורה המשמורן, זה שמגדל את הילדים, ובין ההורה עם הסדרי הראייה, זה שמבקר את הילדים.
כיום, מושג אחר זוכה לבכורה – “אחריות הורית”.
ההבדל בין המושגים הוא דרמטי. כשמדברים על משמורת, מדברים על מי מחזיק בילד. כשמדברים על אחריות הורית, מדברים על מה שההורים חייבים לילד. כך, הליך הגירושין מקבל צביון שונה לחלוטין – פתאום לא מדובר במאבק כוח בין ההורים, אלא בשאלה איך שניהם יכולים למלא את החובות שלהם כלפי הילדים. הרי, האחריות של שני ההורים כלפי הילדים לא נעלמת עם הגירושין – היא פשוט צריכה לקבל צורה חדשה.
מה זה אומר בפועל?
ביסוד מושג האחריות ההורית עומד כלל פשוט – החלטות גדולות תתקבלנה על ידי שני ההורים יחד, ואילו על הניהול השוטף יהיה אחראי ההורה המרכז.
החלטות גדולות כוללות כל דבר מהותי בחיי הילד – ניתוחים, טיפולים רפואיים משמעותיים, מעבר בית ספר, רישום לחוגים יקרים, נסיעות לחו”ל. בכל אלה, שני ההורים חייבים להסכים. אף אחד לא יכול להחליט לבד, גם אם הילדים גרים אצלו.
לעומת זאת, הניהול השוטף – קניית נעליים, ביקור שגרתי אצל רופא, רישום לפעילויות בית הספר וכדומה – נמצא באחריות “ההורה המרכז”. זהו ההורה שמרכז את הלוגיסטיקה היומיומית.
והנה החידוש – זהות ההורה המרכז לא נקבעת בהכרח לפי זמני השהות. הווי אומר, גם אם הילדים נמצאים אצל שני ההורים באופן שווה, אחד מהם יכול להיות ההורה המרכז – בדרך כלל מי שיותר מתאים לתפקיד הזה מבחינת כישורים, זמינות או ניסיון קודם.
ההשפעה על סוגיית המזונות
התפישה החדשה של אחריות הורית שינתה גם את היחס לנושא המזונות. בעבר הנוסחה הייתה פשוטה: הורה משמורן מקבל, הורה לא משמורן משלם. היום המצב מורכב יותר אך הוגן יותר.
כשהילדים מבלים זמן משמעותי אצל שני ההורים, בתי המשפט בוחנים לעומק את חלוקת ההוצאות. מי קונה בגדים? מי משלם על החוגים? מי מממן את הטיולים? לפעמים מגלים שההורה שאמור לקבל מזונות דווקא מוציא פחות הוצאות על הילדים מההורה השני. התוצאה: חישוב מזונות ריאלי ומאוזן בין שני ההורים שמבוסס על המציאות בשטח.
אז מה המסר?
הילדים שלכם הם לא פרס ולא רכוש. הם בני אדם שזקוקים לשני הוריהם, גם אחרי שההורים כבר לא מקיימים יחסי זוגיות. במובן זה, מושג האחריות ההורית מלמד אותנו שגירושין הם אמנם סוף הזוגיות, אך לא סוף ההורות. כשחושבים על זה כך, הרבה דברים נעשים פשוטים יותר. השאלה היא כבר לא “מי ינצח במאבק המשמורת” אלא “איך נדאג לילדים הכי טוב”. וזו, בסופו של דבר, השאלה היחידה שבאמת חשובה.
