היא נכנסה למשרד לפני פחות מחודש בחורה יפיפייה שיער ארוך גולש עיניים גדולות, יפה וכל כך שברירית.

אחותה ליוותה אותה, היא היתה הפה שלה עוד בשיחת הטלפון המקדימה אלי.

״תבואו״ אמרתי, ״חייבת לראות ולהבין במי מדובר״.

בקולה העדין היא תיארה נשואים קשים ״בסך הכל אנחנו נשואים פחות משש שנים, שני ילדים קטנים, ממש תינוקות.

אני חולה במחלת פרקים שרק מחמירה והוא, הוא ממש מפחיד אותי, כל הזמן אני רועדת ממנו, פוחדת מוות בתוך הבית שלי.

אין לי ביטחון!

הוא מכה, צועק, מאיים, המשפחה שלו תומכת בזה ומעודדת התנהגות כזו כלפי נשים אני לא יכולה יותר!״

שאלתי אם כל השנים האלו היו גילויי אלימות משמעותיים והסיפורים שהגיעו כמענה היו קשים.

איזה גבר יכול להרים יד על אישה ?! ועוד כל כך שברירית וחלשה?!

אילו בדיוק אותם גברים שראו את זה בבית, גדלו לתוך זה ומבחינתם זו המציאות או ליתר דיוק- ככה מנהלים זוגיות ונשואים.

שאלתי אותה אם ברור לה שהגיע הזמן שתשמור על עצמה למענה למען ילדיה הקטנטנים? אם ברור לה שהגיע הזמן להתרחק מהחיים האלה וללמד את הילדים שלה שככה לא חיים ככה לא מנהלים זוגיות, בית, משפחה?

איזה מודל גברי הבן שלך ילמד מזה ?שכל מה שראה בחייו זה את אבא מכה וצועק על אמא?

איזה מודל נשי חשפת בפני בתך הקטנה – איך צריך להתנהג לאישה ? איך אישה צריכה לחיות בתוך זוגיות ובעיקר איזו דמות אמהית את בעיניהם- מודל להערצה או שק חבטות ?

הבכי פרץ בכל עוצמתו, כל הכאב, הצער והאכזבה היו שם.