אלון קיבל הצעת עבודה בסין. עבודה מבטיחה עם שכר גבוה ותנאים טובים בהרבה ממה שהיו לו פה בארץ. הוא שיתף את ענת, ותוך זמן קצר וללא הרבה היסוסים, מצאו עצמם יחד עם שלושת בניהם הקטנים והמתוקים אורזים את הבית, דוחסים את חייהם למכולה אחת גדולה ולכמה מזוודות ויוצאים ביחד למסע שלהם לחיים אחרים, רחוק בקצה השני של העולם.

אפשר רק לדמיין איך נראית התחלה של חיים חדשים בארץ זרה, רחוקה גיאוגרפית ותרבותית מישראל. כמה אנרגיה הושקעה בהתאקלמות שלהם ושל הילדים הקטנים. ענת תיארה איך הכל היה שונה, זר, ודי מנוכר, לפחות בהתחלה.

"תחשבי, את עוזבת את המשפחה, החברים, הכל ועוברת לתרבות כל כך זרה קרה ומנוכרת. לשפה שאי אפשר להבין בכלל, למנהגים אחרים. אפילו האוכל!!! הילדים חיו בשנה הראשונה רק על משלוחים מהארץ ואורז!

אלון התאקלם ממש מהר, ישר לתוך עבודה שאהב ולחיים שניהל די עם עצמו, נהג לצאת מוקדם מהבית, להגיע מאוחר ואני התמסרתי כל כולי לבית, לילדים, מי בכלל חשב על עבודה, על קריירה? על משהו לנשמה? ככה התנהלה השנה הראשונה. עם הזמן גם אנחנו נכנסנו לסוג של שיגרה ובשנה השלישית אפילו יצאתי ללימודים כדי ללמוד ריפוי וטיפול לפי שיטות המזרח. כמה התרגשתי שהינה, עוד מעט גם אני אתחיל להגשים את עצמי.

לפני שהתחלנו את השנה הרביעית בסין, אלון הושיב אותי לשיחה, לפי הבעת הפנים שלו כבר הבנתי שזה רציני. יש קיצוצים הוא הודיע והוא לא קיבל אישור להמשיך בחוזה ההעסקה שלו כאן, זהו צריך להתחיל להתארגן, לחזור לארץ.

זה לא שהשמים נפלו עלי, מודה. אפילו די שמחתי שאנחנו חוזרים. בכל אופן תמיד קיוויתי שההרפתקה הזו תהיה זמנית ולא לנצח. אבל הבנתי שלאלון זה יותר קשה. הוא הסביר שעוד לא ברור מתי זה יקרה אבל בגלל שאנחנו עומדים בפתח שנה חדשה, כדאי שאני כבר אתארגן לחזור לארץ עם הבנים לרשום אותם לבתי הספר והגנים להכין את הבית לחזרה של כולנו וכל הסידורים המתבקשים.

נשבעת לך שלא חשדתי בכלום כלוםםםםם!!! כמו טיפשה ארזתי, הודעתי באושר רב למשפחה בארץ שאנחנו חוזרים, עליתי לטיסה עם הבנים ונחתתי בארץ.

הכל עשיתי לבד, הרשמות לתחילת שנה, בית חדש, השלמת ריהוט, את כל הבירוקרטיה מול כל המוסדות. וכל פעם ששאלתי את אלון מתי הוא מצטרף אלינו, הסביר לי שאין עוד תאריך, אבל הוא כבר בא. אחרי החגים, עוד חודש, עוד ממש שבוע שבועיים….את מאמינה לי שככה חלפה כמעט שנה???

שנה שפשוט ישנתי בעמידה! שנה שהוא מסמס ומרח אותי ואני בתוך השיגרה של הלבד, המטלות, המרוץ של החיים והתפקוד בין הכל, פשוט נתתי לזמן לעבור לידי. כל נורות האזהרה היו שם אבל סירבתי לראות אותן.

עד שלפני כחודש אלון שלח לי במייל טיוטאת הסכם גירושין! חשבתי שאני מתה! לא האמנתי! לא הבנתי מה זה? בטוח בדיחה איך יכול להיות ככה? בלי התראה בלי סיבה? הרמתי אליו טלפון באמצע הלילה, צורחת ובוכה צורחת ונחנקת. מה זה? אתה נורמלי? והוא בקול מגמגם, חצי מסביר חצי מתחמק, מתאר איך הוא מבולבל ולא יודע והחיים האלה לא מתאימים לו יותר. איך מגיע לו יותר מרק בית, עבודה, ילדים. איך הוא כבר בן 43 ולא מימש את עצמו, כמה הוא חנוק, מסכן, אבוד.

ואני, אני מנסה לנחם, להסביר, לתמוך. כמו טיפשה! כמו אישה מוכה שמפנה את הלחי השניה לחטוף עוד סטירה! כי קשה להאמין, הראש מסרב לעכל והלב שבור לרסיסים.

ככה נמשך עוד חודש עד שפניתי אליך. אני רק רוצה ייעוץ או גישור או משהו".

ידעתי שהיא עדיין לא בשלב של להבין מה קורה פה. לא היה לי ספק שמדובר בתרגיל מתוכנן היטב עוד הרבה זמן לפני שבכלל אלון צייץ ואמר לענת את אותו תירוץ של הפסקת העבודה והצורך לחזור עם כולם לארץ. לא היה לי ספק שיש לו מישהי שם ושכבר דאג לטשטש כל שובל של הכנסות, נכסים ומקורות מימון לאור הטיפוס שהוא.

"מה עם הילדים? מתי הוא ראה אותם פעם אחרונה"? שאלתי

"לפעמים הוא קופץ לארץ, פעם בכמה חודשים לכמה ימים ואז מבלה איתם ואני מאפשרת, הולכת על ביצים ומקווה שכשיראה אותם יחזור לו ההיגיון ויבין איפה החיים האמיתיים שלו.

כסף הוא מעביר מתי שרוצה וכמה שרוצה, לאחרונה כבר כמעט שלא. עוד דבר שמתוך מצוקה קשה גרם לי לפנות אליך ולא לחכות עם זה עוד".

היה לי ברור שאסור לי להטיח לה בפנים את כל מה שאני חושבת שקורה שם איתו היא לא תעמוד בזה, לא בשלב הזה. בקושי בקשה ליישוב סכסוך הצלחתי לשכנע אותה לפתוח וגם זה רק לצורך הליך מזונות כדי שיהיה לה ולבנים קצת חמצן. התחננתי שתיתן לי להוציא נגדו גם צו עיכוב יציאה מהארץ. הסברתי שכשיגיע בפעם הבאה ונמסור לו הבקשה אם יעמוד נגדו צו, נוכל לסיים איתו את ההליכים כל עוד הוא פה. אבל אם יעלם בסין, בעיקר לאור העבדה שהחליף כתובות ולא היה לה מושג איפה חי כעת, ההליך יהיה הרבה יותר ארוך ומסורבל.

היא סרבה "אין לי לב לעשות לו את זה, זה יעבור לו, אני ממש מאמינה שיעבור לו השיגעון הזה, המצפון שלי לא נותן לי להוציא נגדו צווים. עזבי, גם הבקשה זה הרבה בשבילי כרגע".

הוא לא התנגד לכלום, לא הגיע לשום פגישה, לא הגיש תגובות לבימ"ש, לא קיים את פסה"ד לחיוב במזונות שניתן נגדו בהעדר תגובה, מה שגרם לה להבין סוף כל סוף איזה אדם, בעל ואב הוא.

במכתב ארוך שהשאיר אחריו רגע לפני שעלה על הטיסה ועזב את הארץ בפעם האחרונה, מכתב שהתנוסס על פני ארבעה עמודים, הוא הסביר לה שהוא כבר לא אוהב, שאין לו שום רגש כלפיה, איך היא אשמה בהכל. עצם זה שהגישה נגדו בקשה ליישוב סכסוך ופתחה בהליך היא זו שגרמה לו לברוח סופית ולעולם לא לחזור. איך הוא מקווה שיום אחד הילדים יבינו למה נעלם מחייהם לתמיד. וכמה הוא חייב את זה לעצמו, את השקט, הלבד, רחוק מהארץ, רחוק מכולם.

היא שלחה לי במייל העתק ולידו צמד מילים בלבד, “עבר לו…..”