שנים שהם חיים יחד כזוג הומוסקסואליים. ניהלו בית משותף יחד, חשבון משותף, הביאו ילדים לעולם בתהליך ארוך ומאתגר – הכל יחד. זה התחיל באהבה גדולה שעם השנים הלכה ופחתה לדבריהם, אך הרצון לא לפרק את התא משפחתי הביא אותם לחיות אחרת:
מתוך הסכמה מלאה והדדית הם החליטו שהם פותחים את הזוגיות שלהם. את הסקס אפשר למצוא בחוץ ואם מישהו במקרה גם יתאהב – גם את הזוגיות האחרת שומרים בחוץ, לא מכניסים הביתה, כדי לא לבלבל את הילדים.
ובבית, שותפים מכבדים לכל דבר ועניין: אבא ואבא במלוא מובן המילה, רק בלי אהבה ובלי אינטימיות ביניהם.
כמעט עשור שזה הצליח להם, אחד מהם בכלל מצא עצמו בקשר רומנטי ורציני עם אישה והשני השקיע את כל כולו בקריירה.
עד ש….גם הוא התאהב…. כן סקס מזדמן לא החזיק הרבה ומסתבר שהנפש זקוקה לאהבה, לקשר, ליציבות, רק שאצלו ההתאהבות הפכה את כל הקערה על פיה:
הוא מצא בן זוג שניהל אותו ואת חייו. ואט אט הסית אותו לעבור אליו מאזור המרכז לאזור הצפון, ואם אפשר בלי הילדים, אותם אפשר להשאיר בבית ולפגוש רק שמתאים.
הדבר יצר קושי ריגשי עצום לילדים וקושי ותסכול לא פחות לבן הזוג, שהקפיד כל השנים, לעמוד בהסכם שלהם. את אהבת חייו הוא לא הכניס מעולם לבית ולמשפחה, בדיוק כפי שסיכמו ביניהם, הכל על מנת לא לטלטל את הספינה יותר מדי ולשמור על יציבות הבית.
כמובן שהבלון הזה הלך והתנפח ובסופו של דבר כמו כל בלון גם התפוצץ להם בפרצוף. נפתחו תיקי יישוב סכסוך, המו"מ לא התקדם לאור הפערים ביניהם ובימים אלו הוגשו התביעות בבימ"ש שמרכז המחלוקת ביניהם עומדים הילדים.
"איך הוא לא מבין שהילדים באים קודם, לפני הכל, לפני אהבה לפני סקס- איך לא ברור לו שילדים הם לפני הכל"?! שאל בכאב ותסכול עמוק כשישב מולי במשרד.
האמנם? חשבתי לעצמי…
מהרהרת על תיק מורכב אחר שאני מנהלת במקביל בימים אלו:
הם משפחה "לפי הספר" כמו שאומרים: בית למופת, ילדים אחד אחד, היא מטופחת נאה מאוד מוקפדת, אבל הוא תיאר לי איך אין שם כלום- אין אהבה, אין חברות ואין סקס. כמו שני זרים שמשחקים את משחק החיים. מה שצריך שיראה טוב כלפי חוץ, כי בפנים הכל רקוב.
אז למה אתה נשאר עד עכשיו שאלתי והוא השיב שאם הם היו תמימי דעים לגבי משהו זה בנושא הילדים. הם קטנים, וחייבים יציבות, אסור לפרק בית ומשפחה בגלל חשקים וחלומות ילדותיים לכמיהה לאהבה רומנטיקה ותשוקה! הרי בסוף זה עובר אצל כולם, אז אם אין -אין! לא נורא, אפשר לחיות גם בלי…
האמנם? חשבתי לעצמי…
ראיתי את זה במשך כל כך הרבה שנים, תיקים וזוגות שטיפלתי בהם. בסוף, אי אפשר לוותר על אהבה ואינטימיות. כל ההתקרבנות של "להישאר בשביל הילדים" לא רק שלא מועילה לאיש, להיפך, היא יוצרת תיסכול וואקום שבסוף מתמלא בבגידות, התמכרויות, התנתקות, בריחות ורק דברים רעים.
נכון, זוגיות צריכה עבודה והשקעה.
נכון, צריך לנסות לעשות כל מה שניתן לפני שמפרקים.
אבל לעולם לא להישאר רק "בשביל הילדים"!
הילדים סופגים מודל זוגי גרוע, אותו הם יאמצו לחיים הזוגיים שלהם, ובטוח שזה הדבר האחרון שתרצו כהורים להנחיל להם.
ילדים מרגישים הכל, הם קולטים מצבי רוח, שתיקות, הערות ועקיצות , לילדים יש נטייה להעצים דברים כך שהם מפרשים כל סיטואציה באופן הרבה יותר קיצוני וקשה, מריבות וכעסים מקבלים אצלם פרשנות הרבה יותר קשה.
לכן, אם צריך להיפרד, עשו זאת בצורה מכבדת, תשקפו לילדים את המצב בצורה נכונה, אבל לעולם על תתקרבנו ותישארו שם רק בשבילם, לא אם הקליפה ריקה מתוכן.
לכבוד יום האהבה קבלו כמה תזכורות חשובות:
אהבה אמיתית ברך כלל מתעצמת עם הזמן
אדם מסוגל לאהוב באמת את בן הזוג שלו עד כמה שהוא אוהב את עצמו
נתינה מאהבה ניתנת באופן חופשי ומרצון טוב ולעולם לא מתוך ביטול עצמי או הקטנה
אהבה רומנטית ללא כל אינטימיות תתקשה להחזיק מעמד
מחקרים מראים ששביעות רצון מינית קשורה בקשר ישיר לרמת האינטימיות האהבה והתקשורת בין הצדדים
אהבה חשובה לבריאות, כשיש אהבה וקשר טוב אנשים בריאים יותר והפוך- אפשר למות מלב שבור
וכמו כל דבר בחיים, אולי אומרים שאהבה היא עיוורת, אבל במערכת היחסים שלכם תפקחו את העיניים, בדקו עם עצמכם בכנות מה אתם באמת מרגישים רוצים וחולמים ואם אפשר ליישם את זה יחד- זכיתם! אם לא…. יתכן וזה האות להתקדם ולהמשיך הלאה בחיים.
"הדברים הבאים חשובים לי באמת
אם את אוהבת אותי עדיין
שתראי אותי עין בעין
שתחכי לי כל יום
במרחק נשימה אני בך מביט
והרגש שוב מתמלא
מצייר לך בלילה לב
בעשן הסדינים הלבנים"
(כל יום- שלמה ארצי)
