הם הכירו בגיל צעיר ממש בתחילת הצבא לפני יותר מעשרים שנה. היא חיילת מאוהבת מעיירת פיתוח בצפון, הוא בחור צעיר מהאזור.

התחתנו תוך שנה, היא מתארת, הכל היה יחסית מהר: חתונה, ילדים, מרוץ החיים. את יודעת איך זה, לא כמו הדור של היום.

ולי תמיד היה חשוב ללמוד, להתפתח, לצמוח. אבל הוא בדרכו השקטה והרעה פשוט דאג לשים לי רגליים כל הזמן.

בהתחלה זה התחיל בקטן: שיחק לי על המצפון שנולדו הילדים, שיותר חשוב להיות אמא במשרה מלאה מאשת קריירה (למרות שבתוך תוכי הרגשתי כבר אז כמה זה מעוות, כמה אני יודעת שאני מסוגלת לגם וגם, ושיחד עם תמיכה אמיתית ועזרה ממנו, בטוח שנוכל להשיג הכל: צמיחה, לימודים, רווחה כלכלית, גידול ילדים ותיחזוק משפחה ובית למופת. למה בכלל צריך לבחור)?!

על אף שהראש ידע את הכל, המצפון הציק. וככה פעלתי: צעד קדימה, שניים אחורה.

כמו ילד שבודק גבולות, הוא זיהה את ההיסוס, את חוסר הביטחון שלי, ועם השנים זה התגבר. הוא הפך לאגרסיבי יותר בדרישות שלו כלפי ובכל הזדמנות שיכול היה להנמיך אותי, לקצץ לי את הכנפיים, הוא עשה זאת.

לפעמים זה הצליח לו: את לימודי הדוקטורט הפסקתי באמצע כי הוא "הוכיח" לי כמה זה פוגע בילדים (רק לימים הבנתי כנה זה בולשיט ומניפולציה בשקל).

כשהרווחתי יותר כסף ממנו, כי גדלתי, התפתחתי, קודמתי והוא נשאר קטן, גם בעבודה, ובשאיפות, התחילו גם המניפולציות הכלכליות. היא תיארה בכאב.

הוא עשה לי בושות בבנק, סגר בפני את החשבון המשותף, העלים לי כרטיסי אשראי. שפתחתי לעצמי חשבון נפרד, בדרכו האופיינית הוא דאג שאצרף אותו אליו ולימים אותו סיפור חזר גם בחשבון החדש ונחסמתי.

הוא החליט שהוא פותח עסק עצמאי עם המשפחה שלו ,שלא היתה צריכה הרבה בשביל להתערב לנו בחיים יותר ממה שכבר עשו והזיקו.

מכאן ההתרסקות הכלכלית היתה במסלול בטוח, רק שמפאת האגו והסיפורים שסיפר לעצמו לקח לו שנים וחובות של מאות אלפים להבין שנגמר הזמן "להמשיך לנסות" וחייבים לסגור את העסק כי הקטסטרופה כבר כאן.

כמובן שהחובות על שנינו וההתרסקות בגללי (ככה הסביר לכולם).

להשפלה, להקטנה, לדיכוי, נוספה גם אלימות פיסית כלפי: סטירה פה, מכה שם. הוא היה מאוד יצירתי בהתעללות שלו. לילה אחד התעוררתי בבהלה כשדלי מים קרים נשפך עלי בעודי ישנה במיטה. היא תיארה וניכר היה שהיא חווה את החוויה בשנית על בשרה.

החלטתי שזהו אני לא מסוגלת. פתחתי יישוב סכסוך בביה"ד הרבני במטרה להתגרש אבל ברב טיפשותי שוב נפלתי לאותה מלכודת. הוא יצא מגדרו לשכנע אותי שהוא אוהב, שישתנה, שנלך לטיפול, שהוא מחוייב רק אלי ולמשפחה.

ניסיתי שוב. טעות גדולה.

לזמן קצר זה באמת נראה כאילו הדברים משתנים לטובה, אבל שהרגלים רעים מוטמעים בך עמוק, יחד עם שכנוע עצמי שאתה תמיד בסדר והאחרים טועים, כלום לא באמת משתפר. להיפך, חייתי בגיהנום. גיהנום כלכלי, אישי, זוגי ואז הגיע השלב שהוא גם התחיל להסית את הילדים נגדי.

פה החלטתי שדי! פה התקשרתי אליך.

ככה הסתיימה ביננו שיחת הטלפון הראשונה לפני שלוש שנים ומאז יצאנו שתינו למסע משותף בקרב חייה, בקרב על חייה.

השבוע הגיע פסה"ד, אחרי ניהול משפט ארוך, קשה, מכוער.

הוא לא ויתר על שום טענה- טען שהיא אמא לא ראויה, אמא מכה, אמא מזניחה.

טען שהיא דאגה רק לקריירה שלה ושכל השנים הוא נשאר בבית והקריב את עתידו והתפתחותו כדי לגדל את הילדים ולכן מגיע לו 90% מאיזון המשאבים ביניהם !

טען שהבית הפרטי שאותו הם בנו יושב על קרקע ששייכת רק לו, ושבזמנו, לפני שנים רבות, סבו נתן לו מתנה לו בלבד ולכן אין לה חלק בקרקע.

לתצהיר העדות שלו אף הרחיק לכת ועשה מעשה שבעשרים שנותיי כעורכת דין לא נתקלתי בו: צירף מכתב של הבת הגדולה, שבדיוק מלאו לה 18 , שבו היא לכאורה מצדדת באביה ומוכיחה את אמה.

בפתח ישיבת ההוכחות התנגדנו בתוקף לצירוף המכתב הזה והשופט, שהיה מזועזע לא פחות מאיתנו, הורה על הוצאתו מהתצהיר לאלתר! "לא מערבים ילדים בתוך דיוני ביהמ"ש, למעט מקרים חריגים ביותר!" הכתיב לפרוטוקול וניכר על פניו שהוא מתחיל להפנים את גודל ההסתה.

אדם לא יכול לשחק לאורך זמן.

אי אפשר לאורך זמן לזייף.

ידעתי על אילו כפתורים ללחוץ בחקירה שלו, ידעתי בדיוק מה יוציא את האני האמיתי שלו החוצה ויראה לביהמ"ש במי באמת מדובר.

כלפי חוץ ניתן היה להתבלבל בקלות ולא להאמין לטענות שלה. הוא התחזה לאדם שקט, נעים הליכות, המציג עצמו כמעט כגבר מוכה מול אישה דומיננטית, מצליחה ודורסנית, כפי שנוח היה לו להציגה. בעל ואב למופת שכל רצונו הוא רק לשקם את נשואיו ולהיות עם ילדיו.

ככה הכירו אותו כולם, כל מי שלא היה באמת מקורב למשפחה.

בחוץ מלאך, בבית מפלצת.

היה חשוב ביותר לשקף לביהמ"ש את הניגודיות הזו. וכמו שאמרתי רק צריך היה לדעת על מה ללחוץ והאני האמיתי יצא במלוא הכיעור.

אחרי שעה של חקירה נגדית שלי הוא כבר צרח ואיים גם עלי, איחל לי שלל ברכות והסביר מה יעשה לי בהמשך…שהתיק יגמר. השופט בחוכמתו שתק, ראה וזכר הכל!

פסה"ד התפרש על פני 70 עמודים מפורטים מאוד.

70 עמודים בהם טענה אחר טענה שיקרית שלו נדחתה. אחת אחרי השניה.

70 עמודים בהם טענה אחר טענה שלה התקבלה מגובה בחיזוק חיובי, מעצים ומאדיר של השופט. על ההורות שלה, ההשקעה, הטיפוח, האהבה.

לא נחסכה ביקורת נוקבת של בהמ"ש וצויין במפורש כי מעשיו של האב הם בחזקת ניכור, וכאב הוא אינו ראוי למשמורת משותפת. ביהמ"ש לא חסך ביקורת גם על התנהגותו כבעל, כשותף לחיים.

ביהמ"ש ידע לזהות בדיוק באיזה אדם מדובר, היחס המשפיל והמדכא שספגה, ההתעללות, הפגיעה לאורך השנים והיחס המחפיר שלו כלפיה. אותו יחס שצץ במהלך החקירה שלי.

הכל נכתב בפס"ד. היא זכתה במשמורת מלאה על הילדים, מזונות שהוא חוייב לשלם לה למרות שהיא מרוויחה פי כמה ממנו. הוחלט שהקרקע גם שלה במחצית הזכויות ואין כל סיבה לנשלה וכי טענותיה "הוכחו מעל ומעבר" האיזון נקבע על 50-50 .

המסר היה ברור:

תתנהג רע תקבל רע! או כמו שהילדים אומרים: הכל חוזר אליך…..

הניצחון שלה היה כפול:

היא לא איבדה את הילדים, לא איבדה את כל מה שעמלה עליו כל כך קשה כל השנים, זכתה בהכרה אמיתית על מה שעברה ובעיקר יכולה היום להמשיך לעוף, לצמוח, להגשים.

כי אף אחד, אבל אף אחד בעולם, לא יוכל יותר לקצץ לה את הכנפיים!