מהיסודי הן יחד מחוברות מן חברות כזו שאי אפשר להפריד. בשיעורים הן ישבו זו לצד זו. למבחנים למדו ביחד עד השעות הקטנות של הלילה. חלקו את כל הסודות אחת עם השנייה, צחקו ביחד, התפתחו ביחד, בכו ביחד, נחמו אחת את השניה כשהחבר של מי מהן עצבן. קיטרו על ההורים ביחד. הצבא קצת הפריד ביניהן, אבל רק גאוגרפית, כשהגיעו הביתה בסופש״ים הן לא נפרדו לרגע. אפילו את הטיול אחרי צבא עברו ביחד שנתיים דרום אמריקה, מחוברות.

וככה נקפו השנים, חתונה, לימודים, ילדים כמובן שרק ביחד. הן אפילו גרו באותה שכונה הילדים באותו בית ספר. האחת מלמדת את הילדים של השנייה מתמטיקה כמה שיעורים בשבוע, האחרת מפנקת בעוגות שהאחרים כל כל אוהבים…

רק טבעי היה שגם הבעלים יתחברו ויהפכו לחברים טובים.

והילדים …. בכלל כמו אחים אחד לשני הארבעה שלה והשלושה של האחרת.

״את מבינה למה בחלומות הכי גרועים שלי לא יכולתי לראות את זה בא?!״ צעקה בכעס ״את מבינה למה שנים זה היה מתחת לאף שלי, בסביבה שלי, במיטה שלי ואני כמו מטומטמת לא קלטתי?! רק שמחתי על הקשר המדהים שיש בין בעלי לחברה הכי טובה שלי, וכמה מזל יש לי שכולנו משפחה אחת גדולה אמיתית, מחוברת, אוהבת וכמה שזה נדיר ואיך זכינו ״

זה לא רק הכאב שניבט מעינייה היא רעדה כל הגוף שלה רעד

״אז כן הם מנהלים רומן סוער כבר שנה זה מה שאני יודעת היום בוודאות לכי תדעי מתי זה התחיל אני רק יודעת שיש לי ארבעה ילדים קטנים זוג תאומים בני פחות מחצי שנה מה אני עושה?!?!! איך חיים ככה?!״

ניהלנו שיחות ארוכות במשרדי הרגעתי, חיזקתי, הצעתי לה כתף,תמיכה, קצת משהו שלפחות לשלב הזה יהווה תחליף ולו חלקי ליקרים שאיבדה. לבעל, לחברה, לכל מה שהיה עבורה עוגן ביטחון ושמחה.

הייתי חייבת לחזק אותה, לגונן, לתמוך כי היתה לפנינו משימה- אין מצב שהייתי משאירה אותה עם ארבעה ילדים כל כך קטנים בלי גב כלכלי.

בתקופה הזו אספנו ראיות הכל ראינו- את זוג היונים המאוהב עובר מרכב לרכב לאחר שדאגו להגיע בנפרד ורק במקום מבודד לחבור יחד ואז צילמנו אותם בשער של אחד המושבים הרחוקים אילו שהצימרים לפי שעה עובדים שעות נוספות. צילמנו אותם נכנסים ויוצאים כעבור שלוש שעות, ביחד למכונית, עם מבט זחוח.

התקנו מצלמות בגינה ובכניסה לבית בטענה שיש גל פריצות וראינו אותם מתנשקים מאחורי הפרגולה כל כך מאוהבים וחסרי עכבות שפשוט שכחו את כל העולם כולל המצלמות.

ואז שכל מה שנחוץ היה בידינו ובקשה ליישוב סכסוך נשלחה לביה״ד הרבני איפשרתי לה לעשות את השיחה שכל כך רצתה.

אותה שיחה שחודשים תרגלה עם עצמה. אותה שיחה משחררת שבמהלכה סוף כל סוף היא יכלה להטיח הכל.

השיחה הזאת לא היתה לבעלה, היא היתה לחברה הטובה שלה.

״את יודעת הבגידה הכי כואבת היא ממנה הוא אפס אבל היא היא החצי השני שלי כבר ארבעים שנה היא הבגידה האמיתית״