רגע לפני חג האור שכולנו כל כך נאחזים בו
במיוחד השנה, ובמיוחד אחרי הזוועות, הרע והקושי שעברה המדינה והחברה שלנו- כולנו מחכים לנס!
השבוע היה סוג של הוכחה ניצחת איך אנרגיה חיובית ותקווה מובילים לניצחון
כשההפוך-
האנטי, האשמה, ההתקרבנות והדווקא מובילים לתבוסה, לא רק משפטית, אלא גם משפחתית ואישית:
שני גברים מקסימים פחות או יותר בני אותו גיל.
האחד, הגיש תביעה לביטול מזונות קטינים שנקבעו בהסכם בין הצדדים לפני מספר שנים.
ירה צרור טענות, לכל כיוון שרק ניתן, והיה יהיר מספיק לייצג את עצמו.
בטוח שמבין לא רק את הניואנסים המשפטיים הדרושים לשם ביטול מזונות לאחר שנקבעו בפסק דין,אלא, שאם יעמוד מול השופט ויספר כמה מצבו פחות טוב לעומת גרושתו, שמאז הגירושים עושה הכל:
לעבוד הכי טוב שיכולה,
לגדל את התאומים שלהם במשמורת כמעט משותפת הכי טוב
שיכולה,
לוותר לו המון כשלא מגיע לקחת אותם בזמן, אם בכלל מגיע,
שיכולה לבלוע בשקט כשלא מסכים לשלם חצי חוג או חצי טיפול רגשי
בקיצור אישה שממוקדת איך להתקדם בחייה ולא בנקמה
ולא היא לא מרגישה פריירית
היא חזקה
בטוחה
ובעיקר יודעת שהפעם בסיבוב הזה הוא לא ינצח אותה
כי האמת, הביטחון והכח עימה!
וזה קרה :
ביהמ"ש סרב לביטול מוחלט של כל המזונות, אלא צימצום מסוים בלבד.
אב אחד שעמד, צעק והבטיח להמשיך להילחם ולנקום!
ואמא אחת, שכל מה שהיה לה חשוב, הוא להמשיך לשקם את חייה, להמשיך לגדול ולהתפתח, ובעיקר להמשיך לאהוב את ילדיה -הכי טוב וחזק שאפשר.
מנגד, מקרה בדיוק הפוך:
אב שהתיק שלו התחיל לפני שנים ולא נגמר
החל בתלונות שקריות במשטרה שהאם הגישה נגדו, צווי הרחקה,
פגישות עם ילדיו תחת פיקוח !
טענות איומות עליו על מסוגלותו ועל מסוכנותו לילדים
ובניגוד מוחלט לכל הזוועות הללו ניצב אדם עם סבלנות, עוצמה פנימית אמיתית, אמונה, תקווה, הקשבה להובלה המשפטית שלנו, ובעיקר אפס התקרבנות.
לאט לאט הילדים חזרו אליו
לעוד כמה שעות, לעוד ימים.
אי אפשר היה להתעלם מהקשר שרק התהדק.
מהעובדה שהוא התרכז רק בהם.
׳היא לא מעניינת׳ היה אומר
אני ׳לא נלחם בה, מאחל לה רק טוב, שתעזוב אותי בשקט׳
היא לא עזבה
אבל הוא לא נגרר לשם
לא למניפולציות, לא לצווים ולא לנסיונות להשתמש בילדים.
ביהמ״ש השבוע אמר את דברו:
הוא אבא מצויין לא פחות ממנה!
נקבע סופית שהילדים איתו בדיוק כמו שאיתה
להורות פוגענית יש אפס סבלנות!
הוא מתרכז בהם ולא בה
כי למרות הדרך המורכבת, הוא לרגע לא איבד תקווה.
בנחישות, באמונה, הנס שלו בסוף קרה!
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
המיתולוגיה היוונית מספרת שבראשית חיו בני האדם בעולם אידיאלי של שפע ושלווה.
כשפרומתיאוס, בורא האדם, גנב את סוד האש ומסר אותה לבני האנוש, התרגז זאוס מלך האלים והחליט להעניש את בני התמותה במזימה מתוחכמת:
הוא יצר את האישה הראשונה, פנדורה, וביקש מכל האלים להעניק לה תכונות שונות כמתנות (מכאו שמה ביוונית: פאן – כל, דורון – מתנה).
לבסוף הגיע תורו של זאוס והוא העניק לפנדורה שתי מתנות –
תיבה אטומה וציווה עליה שלא לפתוח אותה לעולם, ומתנה נוספת: סקרנות אין קץ! כך שלח אותה לדרכה לחיות עם האדם.
ככל שעבר הזמן, סקרנותה של פנדורה לבדוק את תוכן התיבה האסורה איימה להטריף את דעתה, משלא התאפקה, החליטה להציץ בה.
מרגע שנפתחה התיבה פרצו ממנה בבת אחת כל רעות העולם: חולי, כאב, סבל, אסונות, פשע ומוות.
פנדורה המפוחדת מיהרה לסגור את התיבה, אך זה כבר היה מאוחר מדי – כל המכאובים המוכרים לנו היום, מחוויית הקיום, כבר נספגו בה.
עם זאת, קול נוסף, טהור וזך, בקע מן התיבה והתחנן לפנדורה לפתוח אותה שוב. כשנענתה לבקשה, השתחרר לעולם עוד כוח נוסף אחרון – התקווה.
המיתוס החכם הזה בא להסביר מדוע, למרות כל הסבל שבקיום האנושי, עדיין קיימת באדם תקווה, וגם במצב שאנו חשים שהכל כבר אבוד, תקווה היא הכוח האחרון שבו עדיין ניתן להיאחז!
חג שמח של תקווה וניסים גדולים !
◦
