מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות עורכת דין. בזמנו לא ממש הבנתי במה מדובר, אבל די היה בסדרה שכיכבה באותה תקופה בטלוויזיה, בשנות ה-80, 'פרקליטי אל איי', כדי שאדמיין איך חיים את החלום: קמים בבוקר למשרה נחשקת במשרד גדול ויוקרתי, לובשים חליפת מעצבים, צועדים בנחישות בנעלי עקב גבוהים ודקיקים לתוך אולם בית משפט גדול ומהודר ולוחמים בחירוף נפש. נואמים נאומים דגולים ומשני חיים מול שופט שנפעם לשמע טענותייך הגאוניות, וברור שהצדק והשכל תמיד מנצחים.
כפי שנהוג לומר, חלום לחוד ומציאות לחוד.
לימים, לאחר שכבר בשנה השלישית ללימודי משפטים,
עוד בהיותי סטודנטית, התקבלתי למשרד עורכי דין גדול ומוביל שעסק בתחום הנזיקין, הבנתי איך באמת ה'חלום' נראה מבפנים:
הבוקר מתחיל ממש אבל ממש מוקדם, כשכולם נפלטים מהמעלית אל קומת המתמחים, מתיישבים ליד שולחנות קטנים עמוסי תיקים וערימות ניירת מגובבות בכל מקום. רעש, המולה, לחץ. בהמשך, מתלווים ברי-המזל לשותפים למשך היום לדיונים
בביהמ"ש ולפגישות עם הלקוחות הגדולים. הרבה זוהר אין שם גם לא תמיד צדק, ובעיניי, הכול נראה שם בעיקר אפור, מתיש, שוחק ותחרותי.
זמן לא רב לאחר סיום לימודי המשפטים וההסמכה לתואר עורכת דין, התקבלתי להיות שותפה באותו משרד יוקרתי. בהיותי בחורה צעירה, הדבר החמיא מאוד לאגו ולחשבון הבנק שלי.
כך התגלגלתי שנים, באותה שיגרה מסודרת 'בטוחה' אבל אפורה מאוד ולא מספקת.
