השבוע, ביהמ"ש נעתר בהחלטה יוצאת דופן, לבקשת אם לפעוט כבן שנתיים וחצי, להעתיק את מגוריה לקיבוץ הולדתה בצפון הארץ, המרוחק כ-135 ק"מ מביתו של האב, וזאת חרף התנגדות האב המקיים (טרם המעבר) הסדרי שהות שוויוניים עם הקטין.
בני הזוג נפרדו, לאחר קשר קצר שבמהלכו הביאו את הקטין לעולם.
בתחילת הקשר, האם עברה ממקום מגוריה בקיבוץ, לדירת האב, אך המגורים המשותפים לא החזיקו מעמד, ותוך זמן קצר הצדדים נפרדו.
האם הגישה תביעה וביקשה להעתיק את מגוריה לקיבוץ בצפון הארץ המרוחק כ-135 ק"מ מביתו של האב.
מדובר בקיבוץ בו, נולדה, גדלה והתקבלה כחברה.
האב, המקיים הסדרי שהות שוויוניים עם הקטין עומד על שימורם ומתנגד למעבר.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה אישר לאם את בקשתה מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש ציין כי אכן לא מדובר בבקשה להגירה פנימית רגילה, מעבר למקום מגורים אחר והחלטה בעניין זה היא החלטה הקובעת מסמרות בעתידה ובאורח חייה של האם עד כדי שלילת רצונה לקבוע לעצמה את אורח חייה.
בימ"ש ציין כי אין מחלוקת שלא ניתן להגביל את חופש התנועה של האם ולמנוע ממנה בחירה היכן להתגורר. קביעה זו נכונה כלפי כל אם ואב בישראל, אולם בנסיבות תיק זה מקל וחומר.
זאת ועוד, ציין ביהמ"ש בנימוקי החלטתו כי הבן הינו בגיל 'קטני קטנים' וחזקת הגיל הרך קבעה ועודנה קובעת שטובת הקטין אצל אמו. והחליט כי די בכך כדי לאפשר לאם להעתיק מגוריה לקיבוץ כבקשתה.
אך עיקר השאלה שיש לבוחנה לעומק היא:
האם המעבר עולה עם טובתו של הבן וכיצד תישמרנה זכויותיו של האב?
הוועדה המקצועית שבחנה את המקרה, קבעה בתסקירה כי המעבר עולה בקנה אחד עם טובתו של הבן. כאשר הוועדה בחנה לעומק את האפשרויות השונות של ההורים אל מול טובת הילד.
בימה"ש ציין בפסק דינו, כי אין חולק על כך שטובתו של הבן נגזרת בעת שהייתו עם האם גם מתחושת הסיפוק, הנינוחות ותחושותיה של האם. ברור שככל שימנע מעבר האם לקיבוץ, לחיים שונים מחייה היום, כחברה בקיבוץ, השלמות (Well-being ) שלה תיפגע ותחושותיה של האם בתפיסתה את חייה, רצונותיה ושלוות חייה יקרינו על חייו של הבן.
מנגד, ברור שהחלטה זו עשויה לפגוע בזכות ההורית של האב להיות אב לבן כפי שנהג עד כה.
נוכח הודאת האב כי ידע שהאם התקבלה כחברה בקיבוץ עת היו בני הזוג, נקבע כי האב ידע/ היה עליו לדעת, ששינוי כה גדול בחייה יוביל לכך שיבוא יום והיא תעבור להתגורר בקיבוץ.
ביהמ"ש העיר כי דבריו של האב כי "…לא היה מביא ילד לעולם עם בת זוג שמתכוונת לעבור להתגורר במרחק של למעלה מ-135 ק"מ …" מוטב היו שלא היו נאמרים, משל האם היא כלי להולדת ילדים בהתאם לרצונותיו או תכתיביו ולא פרי אהבתם לעת ההיא.
במצב הדברים שנוצר, קבע ביהמ"ש כי האם אינה יכולה להישאר להתגורר במקום מגוריה ולהיות שבויה באזור מגוריה הנוכחי עד שיתבגר הבן ובעשותה כן לבטל עתידה כחברה בקיבוץ.
וציין כי עם כל הקושי דומה שניידות האב מצד אחד והרחבת זמני שהות יעניקו את האיזון הנכון במצב דברים בלתי אפשרי זה לכל אחד מההורים.
לפיכך, ביהמ"ש קיבל את בקשת האם לעבור להתגורר עם הבן בקיבוץ, אך יחד עם זאת, ביהמ"ש החליט לשנות מהמלצת הוועדה באשר להסדרי השהות של האב ולהרחיבם לסופי שבוע ארוכים יותר ותדירים יותר, כשלאב שמורה הזכות בתיאום עם האם להרחיב ביקוריו מעת לעת אצל הבן. עוד קבע ביהמ"ש כי האם היא זו שאחראית להסיע ולהביא את הבן לאב ולאספו.
תביעות בנושא הגירה פנימית, או העתקת מקום מגורים של אחד הצדדים, לרוב נדחות על ידי בתי המשפט במידה וההורה מבקש להעתיק מקום מגורים למרחק שיפגע בזמני השהות ורציפות הקשר של הקטין עם ההורה האחר.
הפעם נראה כי ביהמ"ש אמנם בחן את טובת הקטין והחלופות, אך בעיקר התרשם כי האם מראש עדכנה את האב בחשיבות החיים בקיבוץ ובעיקר בעובדה כי תאבד זכויותיה כחברת קיבוץ על כל המשתמע מכך במידה ולא תממש את זכותה.
ובניגוד לסברה הרווחת, אין משמעות למספר מדוייק של קילומטרים, כאלו או אחרים, מהורה אחד להורה אחר, אלא לאיכות החיים של כל צד , של הקטין, ולאפשרויות הקיימות.
על פסק הדין טרם הוגש ערעור, אך נראה כי החלטה שכזו לא תביא לשקט בין הצדדים למשך זמן, והשאלה הכי חשובה שנשאלת- על גב מי תהיה המלחמה?
