אין מי שלא מכיר אותו בעולם הביטוח, סוכן ותיק, בעלים של משרד גדול אותו ירש עוד מאביו ז״ל.
המשרד התרחב עם השנים, מעסיק עשרות סוכנים, מזכירות וצוות תפעולי.
לאחרונה הוא רכש קומה נוספת במגדל המשרדים בו הם ממוקמים ושיפץ את המשרד בהשקעה מטורפת. "שיצאו לכולם העיניים!" היה נוהג להגיד לאשתו "גם ככה כולם קנאים".
היא הקשיבה ושתקה. אף פעם היא לא אהבה את הטעם שלו בעיצוב ולא הבינה על מה המהומה.
"הכל אצלו רוח וצלצולים בשקל, גם המשרד נראה ככה, כאילו "יוקרתי", את הכל הביא מחנות שמכיר בשטחים, נראה ככה ושווה ככה" ציינה בפני. ניתן היה בנקל לזהות את המרמור בקולה, מרמור שצברה במהלך שנות הנשואים שלהם יחד, מרמור שנבע בעיקר מהלבד שלה, מהתחושה שכמו הטעם שלו בעיצוב, ריהוט, בגדים, גם הזוגיות שלהם היא זולה, מזוייפת.
"כלפי חוץ אנחנו נראים כמו זוג השנה" היא מספרת, "בפנים הכל רקוב, בודד, כלום.
עכשיו שהילדים גדלו, הלבד התעצם.
שנים הייתי משתעשעת ברעיון של לקום וללכת, אבל כל פעם ששיתפתי בתחושות האלו את החברה הכי טובה שלי, אשת סודי כבר שנים רבות עוד מימי הלימודים, סיכמנו את המצב באותה שורה: תאכלס, אבל מה באמת רע לי? שבגללו שווה לפרק משפחה?
הרי כלפי חוץ הוא נוהג כלפי בכבוד, הוא חרוץ, עובד קשה ואבא טוב.
אפשר לחשוב שבחוץ יש מציאות טובות יותר, הייתי משכנעת את עצמי,
כבר התרגלתי אליו, אז מה עכשיו להחליף?
ואם אתגרש ממנו מה יהיה איתי? מי ידאג לי אם לא הוא?
הוא תמיד מספר שקשה וכל פעם יש איזה עניין כספי שצץ, אבל תאכלס החיים שלנו ממש בסדר, אפילו די טובים. נסיעות לחו"ל שלוש פעמים בשנה, מסעדות, ככה חשבתי שנים. וקברתי עוד יותר עמוק את הקולות שצצו בפנים והרגישו אחרת".
היא המשיכה לספר לי איך הוא נוסע המון לכנסים בארץ, היא פחות אוהבת להצטרף לאירועים ההמוניים האלה של הלשכה. תמיד מרגישה שבוחנים אותה, שמרכלים.
התחושה המטרידה הזו רק התעצמה בכל פעם שהם נתקלו בקולגות שלו.
גם למשרד לא אהבה להגיע.
"המבטים" היא מספרת "פשוט חשבתי שהם לא אוהבים אותי ובגלל זה הם תמיד נועצים בי מבטים שעושים צמרמורת בכל הגוף".
בסוף הקיץ האחרון, לאחר שחזר מעוד כנס באילת, הגיעו אליה לחשושים.
תמיד היה משהו ברקע, אבל היא דאגה להתעלם מזה "היה נוח יותר לא לבדוק" היא מספרת.
"אבל כשמטיחים לך בפרצוף כבר אי אפשר להתעלם.
המידע זרם אלי מכמה אנשים שונים, שהבעל שלי מסתובב צמוד מדי עם בחורה ג’ינג’ית יפייפיה, צעירה מאוד.
הם נצפו אוכלים יחד, רוקדים, נכנסים לארוחת הבוקר יחד. יותר מדי יחד".
הנשמות הטובות דאגו לציין בפניה כי מדובר בסוכנת בתחילת דרכה,
וחיפוש מהיר בפייסבוק העלה תמונה ופרטים.
"היא יפה. יופי שאי אפשר לשכוח" היא מתארת בפנים כואבות.
"כזה שברור שאם רואים פעם אחת, זה נחקק. היא בכלל מאזור באר שבע, לא ברור מה הקשר ביניהם חוץ מהמקצוע. אבל פה כבר לא יכולתי להמשיך לקבור את הקולות שכבר צרחו מתוכי – תתעוררי"!!!
הפעם היא החליטה לבדוק את הסיפור.
היא חיכתה לו בערב שישוב מהמשרד וכשעלו למיטה היא הראתה לו את מהנייד שלה צילום מסך של הג'ינג'ית היפה.
"מי זו" ? שאלה בתוכחה
"ואל תשקר לי אני יודעת הכל"! תיארה בפני איך למעשה לא ידעה כלום, אבל
ניסתה את מזלה.
מהתגובה שלו היא כבר הבינה את מה שהיה חסר לה בפאזל, לא היה צריך לפרט יותר מדי.
"פניו הפכו מיד לאדומות, הוא זינק מהמיטה, ומיד התגונן, ואז הכחיש, ועבר להתקפה, שאני קנאית ועושה לו תרגילים מסריחים. עם הזמן המידע החל לזרום ממנו. בקיצור היה ברור שיש שם רומן במקרה הטוב, במקרה הרע- זו ממש אהבה.
קשר של למעלה משנה. קשר די צמוד כזה שכולל גם התעניינות ממשית האחד בחייו של השני". היא מתארת ומדי פעם קולה נישבר.
הלילה הלבן שעברה והבוקר למחרת היו קשים, היא ממשיכה לתאר.
"שעות חשבתי עם עצמי מה אני רוצה, אמיתי מבפנים, בלי הפחד.
אם זה כבר הוטח בפני ואין ספק שהוא לא רוצה אותי,
מה באמת אני רוצה?
בכיתי, שתיתי עד טישטוש חושים, בכיתי שוב.
זרקתי אותו מהבית שיהיה לי באמת שקט לחשוב.
והחצוף קפץ על המציאה! ארז וטס במהירות האור, פשוט נעלם מביתנו המשותף.
תוך שבוע הגיע גם מכתב עורך הדין שלו! את קולטת ?! שבוע!?? הוא הציע להגיע להסכם הגון, לפיו אני לא אגע במשרד והוא ישאיר לי את כל הבית.
יש לנו בית שווה, באמת.
והאמת מתאים לי.
מי צריך לבדוק עכשיו מה שווה המשרד הזה? להיכנס לכל הבלאגן הכואב הזה?
הבית חשוב לי, זה העוגן. נראה לי ששווה ללכת על זה.
אבל שניה לפני חתימה, אני פה מולך לבדיקה". היא סיימה, לקחה אוויר ושחררה אותו עם אנחה כבדה.
קראתי את המכתב וההצעה שצורפה אליו שוב ושוב. קראתי וההרגשה הזו שמשהו טוב מדי לא הרפתה ממני.
"את חייבת לאפשר לנו לבדוק לעומק מה קורה שם במשרד.
תיקי לקוחות, שווי עסק, מצב החברה, חברות נוספות הכל. זה לא זול ולא קצר, אבל בתחושה שלי חייבים".
לקח לה שבוע לתת לנו אור ירוק.
לקח לנו חודשיים יחד עם מיטב המומחים לבדוק.
ולא התגלה שום דבר חריג.
תיאמנו פגישה משותפת לקראת חתימה אצלו במשרד. אני התעקשתי באופן חריג לא לנהל אותה במשרדי עורכי הדין. האמת שהייתי סקרנית לראות את האימפריה המדוברת. מה שסיפק לי תירוץ מושלם.
יום הפגישה הגיע, כבר בכניסה למשרד שלו הבנתי למה היא תיארה את סגנון העיצוב שלו כפי שתיארה. הוא ממש לא היה לטעמי. זעק ממנו הרבה שואו ואפס שייק.
המשרד גדול, צעדנו דרך מבואה עד לחדר הישיבות בעודנו חולפים על פני תמונות מצועצעות שנתלו על הקירות.
מזכירה נחמדה בקשה שנמתין עד שהאדון יצטרף אלינו והציעה בינתיים שתייה חמה לכולם.
"אני חייבת לשאול אותך מי עיצב את המשרד הזה"? שאלתי חצי בחיוך.
"הבוס עיצב הכל, לבד! נכון שהוא מוכשר"? ענתה בהתלהבות ובלי שמץ של ציניות. "אבל זה לא ממש חוכמה, שהחבר שלך שהוא הצייר הכי מבוקש בברלין, מצייר עבורך את כל יצירות האומנות – נכון?" הוסיפה בהתרגשות.
זינקתי מהכיסא, מלמלתי משהו על לדחות הפגישה, בתירוץ שקיבלתי הודעה דחופה מהבית.
התנצלתי ויצאתי כשאני גוררת אחרי לקוחה מופתעת.
הטלפון הבא שעשיתי היה לשמאי שמתמחה באומנות.
שבוע אחרי קיבלנו את חוו"ד שלו. לנוכח ההערכה שלו, והמספר העצום שהתנוסס על הדף, הגשנו מיד בקשה ליישוב סכסוך וצו מיידי.
נגמר המו"מ, מתחילה מ ל ח מ ה !
שלוש מסקנות חשובות:
בדרך כלל הצעה טובה מדי היא לא סתם חשודה – תמיד לבדוק עם מומחים ואנשי מקצוע. לא לחסוך ולא לחשוש.
להקשיב לתחושות בטן, להקשיב לבפנים שלנו, הוא בדרך כלל אומר לנו הרבה ואנו נוטים להדחיק אותו.
כולנו פוחדים, זה טבעי ואנושי בעיקר שזה נוגע למה שהכי חשוב לנו- בית, משפחה, ילדים, ביטחון כלכלי, ביטחון אישי, רווחה. אבל אסור שהפחד ישתק וימנע מאיתנו מלנקוט בצעדים הכרחיים. להיות אקטיביים, לבדוק, לברר, לקבל מידע, לשתף, ובעיקר – לא לפחד מהפחד.
