על איך זה התחיל ספרתי לפני כחצי שנה. על ההלם הבגידה הכאב ההפתעה.

הבגידה הכפולה של הבעל והחברה הכי טובה.

ארבעה ילדים קטנים שפתאום נקרעת להם המשפחה ולה נקרעה הנשמה.

חצי שנה אחרי….

השבוע הכל הסתיים בהסכם בבימ"ש. השגנו לה את מה שהיה חשוב לה – את כל הבית, השליטה על הילדים ומזונות הגונים.

ניצחון !

רק שבעיני הניצחון האמיתי, הרבה מעבר להישג משפטי ,כספי, כזה או אחר. הניצחון האמיתי היה שלה.

בגלל זה אני מאוהבת במקצוע שלי,.כן, אותו תחום כואב שיכול להיות אכזרי ומלוכלך, הוא גם אותו תחום שיש בו יופי, עוצמה, ריפוי, העצמה והובלה לעתיד אחר.

בשיחה שניהלנו שתינו בעודנו ממתינות להיכנס לשופטת לצורך אישור ההסכם, שאלתי אותה אם היא הבינה מה היה פה? אם היום מהמקום הזה, היא יכולה להבין את התהליך המטורף שעשתה עם עצמה במשך חצי שנה.

מהכאב, מהפחד, היא גדלה. הפכה לאישה חזקה ובטוחה. לאישה שרואה הכל, לא רק את ילדיה, הבית, הבעל. אישה שרואה בעיקר את עצמה. את המקום שלה, הצרכים שלה, ההתפתחות שלה ובעיקר – החוזק שלה.

מאישה שכל עולמה הצטמצם לעשות טוב לאחרים, לסביבה, למשפחה, לילדים, לבעל. לדאוג לארוחות מתוקתקות בדיוק בזמן, בית מבריק וחינוך למופת, היא הבינה שקודם, לפני המעטפת, יש אותה.

כשהיא מרכז יציב ,מעוגן, ברור ומדויק, הכל מסביב זורם בסינרגיה מופלאה.

הכח שלה התבטא גם במו"מ שהיה קשה ארוך וכואב.

בימים שכמעט התייאשה והיתה מתקשרת בוכה, עייפה, מרוקנת.

היא כבר לא שם ולעולם גם לא תחזור להיות. היא במקום אחר וכל מה שלא יזמנו לה החיים, היא יודעת,

תמיד, אבל תמיד, יהיה לה את עצמה.