באנו חושך לגרש

הם הכירו כבר בתיכון היא היתה בקושי בת 16, הוא עמד לסיים י”ב ולהתגייס.

מאז היא איתו 16 שנים של נישואים, 20 שנה של קשר, עם הגבר היחיד שידעה אי פעם.

 

היא דקיקה, עדינה, כמעט על גבול השברירית. עור שקוף, לחיים סמוקות, עיני שקד יפות וכבויות והליכה מסוגרת, מופנמת, כזו שמנסה לגונן או להסתיר. ככה פגשתי בה לראשונה שנכנסה למשרדי.

 

היא תיארה נשואים לגבר פשוט וכוחני. סיפרה שהוא טכנאי מכונות באחד המפעלים, עובד קשה, פיסי מאוד, יוצא מוקדם בבוקר ונכנס הביתה בשעות אחר הצהרים המאוחרות, מלוכלך מיוזע עייף ורוטן. דורש את האוכל החם המבושל והטרי שבישלה באותו היום, כי אם חלילה לא הספיקה לבשל והגישה צלחת מחוממת ממטעמי האתמול, היה מעיף הצלחת מהשולחן בבוז וצורח עליה שהיא חוצפנית ועצלנית. איזו מן אישה היא ומה כבר נדרש ממנה, שאפילו את זה היא לא יכולה לעשות?!

 

תיארה איך אחרי שהוא מסיים לאכול ומתקלח היא אוספת אחריו את הבגדים, דואגת לבית מסודר, תוך שהיא מגדלת לבדה את ארבעת ילדיהם הקטנים.

 

כשהיא כבר עולה למיטה, רצוצה ועייפה אחרי יום ארוך ומתיש, הוא דורש ממנה סקס, כזה חד צדדי לא נעים, סקס כזה שאי אפשר בכלל להנות ממנו, כזה שלא הרגישה חלק ממנו, פשוט עוד מטלה שצריך לעשות כדי שהוא יהיה רגוע, שלא יכעס, שישחרר אותה כבר לישון.

 

בבוקר היתה ממהרת לבית הספר שם עבדה כמזכירה כבר שנים רבות, משם מיד לבית וחוזר חלילה לעוד יום של המשך בשולים, קניות, ניקיונות, גידול ילדים וגידול בעל לא מרוצה.

 

את תלוש המשכורת שלה הוא היה פותח, לה אפילו לא היה מושג כמה היא מרוויחה. את החשבונות הוא היה מנהל ומדי פעם נותן לה קצת כסף בדר”כ לבית, לעיתים נדירות לעצמה.

 

ככה עברו השנים והיא הלכה וקמלה, עד שהבינה בשיחות עם המורות האחרות ממקום עבודתה שלא ככה נראית זוגיות, לא ככה נראית אהבה, ושגם אחרי שנים של ביחד, אפשר אחרת, אפשר לתחזק, לכבד, לאהוב, להעריך.

 

פתאום החלה להבחין במבטים של גברים אחריה, הבינה את הפוטנציאל שגלום בה, הנשיות, היופי, הרגישה שרוצה לחיות שחייבת לנשום, להרגיש אחרת, להרגיש אישה ולא להיגמר בתוך הקשר הזה.

 

החברות שלה שכנעו אותה להתגרש ממנו, לעזוב וזהו, הרי ברור שמגיע לה יותר.

 

“בגלל זה אני פה” אמרה בקול שקט, שקט מדי, קול כזה שגרם לי לתחושה שמה שהיא אומרת לא בהלימה עם מה שהיא רוצה.

 

הגשתי לה כוס תה חם, עברתי מצדו השני של השולחן המשרדי שלי לכיסא שלידה, ובקשתי בעדינות “ספרי לי הכל, לא רק עובדות יבשות, פשוט שתפי בכל מה שרץ לך בראש”.

 

שעה וחצי אחרי, הבנתי שהיא עוד אוהבת, ממש אוהבת את הגבר היחיד שהכירה בחייה. לא מתוך בורות או אי ידיעה שאפשר אחרת, היא אוהבת את האדם, סיפרה כמה רך ועדין היה בשנים הקודמות, כמה טוב לב הוא ואיך כנראה שגם לו קשה.

 

“את יודעת איך זה גברים, לא משתפים לא מדברים אז על מי יוציאו הכל? או על האישה או שישאירו בפנים ויהיו ממורמרים, עצבנים וכעוסים כל הזמן”

 

“אני יודעת” השבתי “אבל ברור שחייב להיות פה שינוי וברור שהשינוי חייב לבוא ממנו,

 

יש סיכוי שמשהו כזה יקרה”?

 

“רק אם הוא יפחד, רק אם יבין שבאמת הפעם זה או שינוי או גירושין” השיבה.

 

“מצויין!” אמרתי “אז אני יודעת בדיוק מה הפתרון!”

 

למחרת הוא קיבל בקשה ליישוב סכסוך שהוגשה לביה”ד הרבני ובמקביל מכתב לנהל איתנו מו”מ לקראת גירושין.

 

היא צדקה, זה עבד, לראשונה בחייו כנראה הבין שהיא רצינית ולא תוותר לו.

לראשונה בחייה היא היתה אקטיבית ופעלה למען נשואיה ולמען עצמה.

 

הוא הגיע לפגישה עם עורך דינו ואנחנו ניהלנו את המפגש כאילו מתנהל מו”מ ענייני לגירושין.

זה היה כמו סוג של רולטה רוסית – מי ימצמץ קודם מי ישבר.

ואז זה קרה, אחרי לא מעט זמן, ויכוחים ואמוציות, פתאום הוא נעמד, דפק על השולחן, הסתכל עליה במבט כואב ושאל “באמת? זה באמת מה שאת רוצה? לא נשאר כלום ממה שהיה לנו ביחד? מהאהבה?”

 

השארנו אותם בחדר הישיבות לבד ויצאנו עורך דינו ואני

כששבנו אחרי חצי שעה, פגשנו זוג מחובק, מרוגש ומלא תיקווה

“אני אתחיל שיחות קצת, אולי טיפול, כל דבר שירגיע אותי, כל דבר שיחזיר לי אותה”

 

מי אמר שאין עוד ניסים?